אני נכנס למיטתה, עורה חלק למגע,
קור בחדר, מביט באדי קיפאון נשימתה,
היא מביטה בעיני, אני רוכן מעליה,
מחפש אחר מגע,
עוקב אחר דמעה לאורך לחיה.

והסכין חודרת, הכאב בלתי נמנע,
אדמומיות מתפשטת לצידי גופה.
טיפות דם תרות אחר מטרה,
ללא קול, ללא זעקה.

אני מניח תחבושת לבנה,
טיפות דם ניקוות בפינות הבד הלבן,
מנסות לחבור חזרה.

אני קם, קולות צעדיי מהדהדות בשקט חדרה.
מכבה את האור ויוצא, מחכה ומאזין לתנועותיה,
ישנה רק דממה.

אני יוצא מהבית,
מזוקק, מטוהר,
נמשך לאחור,
רק השתיקה נשארת איתי, מלווה.

אני נכנס אל הרכב ונוסע חזרה,
אורות מתמשכים מעלי,
נופלים על פני, נעלמים ושבים,
חולפים ללא נגיעה.