לקראת סופו של טקס יום הזיכרון הקרוב תתנגן שירת ה"תקווה".
הפעם, רק הפעם, נסו לא לשיר. זה לא יהיה קל. תחילה המילים
כאילו מעצמן יבקעו החוצה מגרונותיכם. ואם תנעלו לסתותיכם, או
אז זמזום המנגינה ייבקע מבין סדקי שפתיכם. וגם לאחר שכל זאת
תצלחו, השירה תתנגן - ברוב חוצפתה וללא צל של רשות - בלבבכם.
הרי כל עוד בלבב, פנימה. נסו, במטותא, גם אז להתעלם. לו רק
תבינו שהמנון ודגל, ובכלל זאת הלאומיות, הם-הם הסיבה שתעמדו כל
שנה, ותבכו ותתייפחו ותזילו דמעה. הבינו והפנימו את האבסורד,
ובמקום לתת כבוד להמנון - שרקו בלבבכם כלפיו בבוז. אינני מבטיח
שזה יהיה קל, אך זכרו - "הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של
הנבל". |
