הכי כואב זה לשבת בין עצי השלכת
ולשמוע שהבן שלך נהרג
זה כואב כמו אלפי סכינים ננעצים לך בבשר,
בעצמות
אתה נודד במחשבות בין כתלי הבית
ממולל עלי טיח מהקירות
משפריץ אנקות אל שמיי התכלת
מתקפל בערבות בוכיות

והן לא בוכיות סתם, הערבות
הן ממש מתייסרות
הולכות אתך יד ביד בגשם של נובמבר
מבטיחות
הן מבטיחות, אבל הן לעולם לא מקיימות
הן רק בוכות, כי הן ערבות, והן בוכיות

בחצר צמח עץ אפרסק
נעים הוא לעין וערב לחך
אתמול קטפתי ממנו מלוא החופן אפרסקים
אכלתי אותם כמו ארוחה של איכרים
ואני קרוע לי ככה, מונח על לשון בטון
מבטיח תמיד, אבל לא מקיים
הולך ברחובות השטופות דמעות
מבכה את מר גורלי ויודע שכך צריך להיות

מר לי ועצוב לי וזה בא גלים-גלים
כל אותם תחלואים שלא רופאו, כל אותם כאבים
אני נער גלמוד שלא התבגר במבוכים האכזריים של החיים
רק אתמול בקעה לי שן ראשונה,
ועתה שערי סב שיבה

לאן אלך, לאן אפנה,
בבוקר קר כזה
האם ייפתחו לי שעריי שמיים אשר אלך בם
האם יבוא אושרי או חס וחלילה יגוני
האם אצטער או אלך זקוף וגבה קומה,
על שעשיתי את הדרוש לתיקון הנשמה

זאת לא אדע, אלא אם מישהו ייעשה מחקר רציני
ולכן אני שואל, ולכן אני תוהה,
כיצד זה ייתכן,
איך זה קורה,
שלא עושים מחקרים רציניים.