[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זר בן בלי בית
/
מה עושים עכשיו

מה עושים עכשיו, שלוש שעות לבד בבית? אני נזכר בזמן אחר שבו
שאלתי מה עושים עכשיו, בתחילתן של 6 שעות שמירה לבד במוצב?
באמת שאין לי מושג איך העברתי 6 שעות, ואז נחתי 6 שעות, ואז
שוב ושוב ושוב עד שהיום הפך ללילה, הלילה הפך לקור, הקור הפך
לרגש, הרגש הפך לנטל, וניתקנו אותו מאיתנו, ירינו אותו בירי
תלול מסלול אל מחוץ לכדור הארץ, אל הכוכבים של שביל החלב
שחקרנו בעיניים בלילה, במקום לתצפת על הגזרה, חלמנו על כוכב
אחר, רחוק, שבו יש לנו חיים יפים ושקטים בלי תדריכים, בלי
מטרות גדולות, בלי להריח כל הזמן מזיעה יבשה מעורבבת עם אבק
שריפה ושמן רובים, שם יש מפה פרחונית עם הדפס של ורדים על
השולחן ולא מפה מנויילנת של הגזרה, שם יש ילדים שיגדלו ולא
ילכו לצבא, וחברים שאם הם הולכים, הם יחזרו בקרוב מהסופר. אין
ספר שהיה נורא, היה מסוכן, היה מוות באוויר וכל נשימה נשמנו
מוות, ואכלנו איתו ארוחות בוקר ליליות וארוחות שחיתות בחזרה
מהמארב, וקיווינו שתגיע שיירה עם מעדני חלב, למרות שידענו
שיירו על השיירה הזו, מי יכול להסביר איך הגעגוע למילקי היה
חזק יותר מהחשש למות, מי יכול להסביר איך כל החיים מאז כולנו
בהלם אזרחות, כאילו רק שם הכל היה אמיתי וברור ופשוט כל כך,
ומאז הכל רק בערך, רק כאילו, וגם עכשיו ונראה שגם לנצח נתגעגע
לשם, ובלילות שבהם אין שינה, לא סליחה ולא מחילה, נודדים בין
המיטה לספה בסלון, ומשם לחדר העבודה, ומשם לחדר הילדים, ממש
פטרול, הלילה אנחנו בפטרול, וכמו אז על הסוללות, בין התעלות,
כל מה שאני מחפש זה מזרן מעופש וירוק, בלי סדין, בתוך צוללת
דחוסה עם ריח של צוללת דחוסה, כי רק שם אוכל לישון בשקט,
והתנודות הקטנות של האדמה מכל נפילה, נפילה, יציאה, יציאה,
יערסלו אותי בעדינות, יפשיטו אותי ברכות ממי שאני, מי יכול
להסביר מי אני, בבקשה שמישהו יסביר לי את זה, למה נראה לי
שיותר קל להעביר 6 שעות בשמירה בצפוני מאשר את הלילה הזה, ולמה
אני נשאר בעבודה ולא יוצא הביתה עוד שעה ועוד שעה, אבל אם
מישהו היה מתקשר, הופעל גיוס חירום, חוזרים ללבנון, נכנסים
לכרכום, עולים למעלה, הייתי רץ בלי לחשוב, בלי לנשום, כדי
להתאחד עם אני אחר שנשאר שם, שלא פינו אותו בנסיגה, לא הזדכו
עליו בלאי, לא ביטלו חתימות בנשקיה, לא הורידו את המדבקה לפני
השימוש. ושיסביר לי גם איך זה יכול להיות, שאני מתגעגע לשם,
געגוע פשוט, בסיסי, לא מסובך להבנה ולא מורכב, געגוע למי
שהייתי שם ואיננו, געגעוע לרגע של הבנה צלולה שבו קרני האור
הראשונות שוטפות את הבקעה,ערפל הלילה מתחיל להתפזר, ואני יודע
שעוד שמירה נגמרה, הלילה לא בא אוייב, לא נורו מרגמות, לא
נפרצו גדרות, לא הוחלפו יריות, ואני, יודע בדיוק מי אני. אני
הולך לישון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מה שחשבת
שהיה החיים שלך
עד לרגע זה, היה
בעצם סיוט של
אינדיאני מאושר
שבלע כמה
קקטוסים. אל
תדאג, עוד רגע
תתעורר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/20 7:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זר בן בלי בית

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה