[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
עור זרוע לצדיק

יום אחד אבא נעלם. טוב, אולי "נעלם" זה לא תיאור מדויק אבל
תיכף תבינו.
בבוקר הוא עוד היה נוכח, ישב לו בכורסא שבסלון וקרא עיתון .
כשחזרתי מבית ספר לא ראיתי אותו בבית וזה כבר תיאור יותר
מדויק. לא חשדתי בכלום כי גם אחרי שהפסיק לעבוד הוא היה יוצא
לפעמים מהבית לסידורים בעיר וחוזר לצוהריים. כשאימא קראה לי
לשולחן והוא לא היה שם, הבנתי שקרה משהו לא רגיל. בעצם, כל
התקופה האחרונה הייתה לא רגילה.
זה התחיל עם המגיפה העולמית. כולם הסתגרו בבתים והעסק של אבא
קרס. לפני המגיפה הוא היה קבלן בנין מהסוג שיוצא בשעה מוקדמת
ועובד עם הפועלים שלו על הפיגומים. בצהריים הוא היה חוזר ואוכל
איתנו. אימא הייתה מכינה את השולחן לקראתו ומקשיבה לסיפורים
שלו על תקלות ביציקה ועל הרצף שהבריז ומכונת הבטון שהתקלקלה.
אני הייתי מרוכז בכתמי הבטון שניקדו את זרועותיו. יש לבטון מן
ריח אפור קינמון כזה ויחד עם העור הצרוב מהשמש, הידיים של אבא
נראו והריחו ממש כמו קקאו. ככה זה היה בזמנים שעוד עבד
בבניין.
אבל המגיפה שינתה הכול. אבא הפסיק לעבוד. בהתחלה כי אסור היה,
ובהמשך כשנגמרה המגיפה, בגלל שגם העסק שלו נגמר. את הפועלים
נאלץ לפטר, את הטנדר וציוד הבניה מכר וימים שלמים ישב בבית עם
העיתון וחיפש הצעות עבודה. את הממשלה כל זה לא עניין. מבחינתה
הוא עדיין היה קבלן שחייב לשלם מיסים. אבא הסביר לי שבגלל
המגיפה נגרמו לממשלה הרבה הוצאות וכדי לממן אותן היא העלתה
מיסים. והוא שילם. ואז היא העלתה עוד יותר וכבר לא היה לו
מאיפה לשלם. פעם אחרי פעם הייתי חוזר מבית הספר ומעלה את הדואר
ואבא היה פותח את המכתבים ונאנח. שאלתי אותו למה הוא עצוב כל
כך והוא ענה שהממשלה רוצה לפשוט לו את העור בגלל שהוא עצמאי.
אני דווקא התגאיתי בזה שאבא שלי לא תלוי באף אחד. אפילו
דמיינתי שאת יום העצמאות המציאו במיוחד לכבוד אנשים כמוהו.
ואז הגיע מכתב מיוחד. הוא היה בצבע אדום מגנט ואני לא יכולתי
להתאפק ופתחתי אותו קצת. רציתי רק להציץ. הצלחתי לקרוא את
המילים התראה אחרונה. אבא אמר "ידעתי שזה יבוא". אמא רצה למטבח
ובלי לראות ידעתי שהיא בוכה שם בלי קול. כמה ימים אחרי המכתב
האדום הפסקתי לראות את אבא.
כשישבתי עם אימא לאכול צוהריים היא שתקה וגם אני שתקתי. אני
יודע שכשהיא עצובה כדאי לי לשתוק אז לא שאלתי איפה אבא. פתאום
הקנקן התרומם מעל השולחן ומזג בעצמו מים לתוך הכוס. גם המזלג
והסכין המריאו מהשולחן וחתכו חתיכות מהאוכל שבצלחת. חשבתי שאני
חולם. הסתכלתי על אימא אבל היא המשיכה לאכול כאילו כלום. בסוף
לא התאפקתי ושאלתי מה קורה פה. אמא הביטה לכיוון פינת השולחן
הריקה ואמרה שאבא יושב שם. לא הבנתי אז אימא הסבירה שהממשלה
פשטה לאבא את העור כי הוא לא שילם את המיסים. רציתי לבכות אבל
אז שמעתי את הקול של אבא מעל הצלחת אומר לי להירגע כי זה רק
לבינתיים, עד שיוכל להחזיר לממשלה את החוב.
בערב שמעתי את אבא אומר לאימא שאם הממשלה הפכה אותו לשקוף, אז
בטח אפשר לנצל את זה ולעשות משהו. אמא שאלה "מה למשל?" ואבא לא
ענה.
התשובה הגיעה מהר מאוד. בימים הבאים ראיתי פעם אחר פעם תכשיטים
חדשים נכנסים מבעד לדלת וצונחים ישר לתוך היד של אימא. בהתחלה
זו הייתה שרשרת יהלומים. יום לאחר מכן היו אלה עגילים נוצצים.
כעבור עוד יום הגיעו שני שעונים חדשים. בכל יום שעבר הצטברו
בבית עוד ועוד תכשיטים חדשים. פעם אחת הצלחתי להביט עליהם
מקרוב.. הם היו יפים מאוד ועל כולם הייתה מחוברת בשרוך דק
פתקית קטנה עם השם של חנות התכשיטים שבקניון. לא היה צריך
להסביר לי איך התכשיטים האלה מגיעים אלינו. הבנתי לבד.
פעם בשבוע הייתה אימא הולכת העירה עם כל התכשיטים החדשים
שהצטברו וחוזרת עם חבילת שטרות כסף במקומם. את שטרות הכסף שמרה
בתוך קופסת הפח שבמטבח עד שזו כבר לא יכלה להיסגר. אז אימא
החליפה אותה בקופסא גדולה יותר.  
באחד הימים אימא אמרה לי להתלבש יפה כי אחר הצוהריים אנחנו
הולכים להחזיר את העור של אבא. אימא לקחה את הקופסא עם השטרות
ביד אחת ואותי ביד השנייה. הגענו לבניין ממשלתי במרכז העיר.
היה שם שלט גדול: "רשות המיסים - גנזך עור מרכזי". אימא ניגשה
לאשנב ומסרה שם את כל הכסף שהיה בקופסא. האיש באשנב הושיט לה
נייר. "זו הפנייה לגנזך" היא הסבירה ואני לא ידעתי אם היא
מדברת אלי או לאבא או לשנינו.  ירדנו במדרגות והגענו למחסן
עצום. היו שם המון עורות וכולם תלויים על קולבים. שורות ארוכות
של קולבים עם עורות בגדלים ובגוונים שונים. דמיינתי לי שדה
שזרעו בו חובות ועכשיו הוא מצמיח עורות. המראה היה מעניין אבל
הריח בלתי נסבל. ממש אפשר היה לראות ענן כזה חריף מאוד בצבע
חרדל שממלא את כל האף ויוצא מהאוזניים
האיש בארכיון לקח את הפתק ושאל את אימא: "החייב פה?". אימא
אמרה שכן והאיש אמר: אתם תישארו פה, והחייב יבוא אחריי".
אימא סירקה אותי שוב ושוב וזה היה עבורי סימן שהיא מתרגשת.
אחרי כמה דקות הגיע איש לא מוכר ונעמד לידינו. הוא הסתכל עלינו
וכשאימא לא הגיבה הוא התחיל לדבר ויצא לו מהפה הקול של אבא. זה
היה מה זה מפחיד. הבנתי שזה אבא מתחת לעור החדש. הוא שאל "נו?"
ואימא נזפה בו: "אבל פנחס, אתה לא רואה שזה לא שלך. מה, אין שם
ראי?". העור שעטף את אבא היה בהיר מאוד ועלה ממנו ריח ירוק לא
נעים. גם המידה לא בדיוק התאימה לאבא. העור היה מתוח מאוד עליו
ובאזור הבטן אפילו נפער איזה חור קטן. את הפקיד זה דווקא הצחיק
והוא אמר "מישהו טחן הרבה בזמן הסגר, הא?". ראיתי איך אימא
מתנפחת מכעס. במצב שכזה הפנים שלה מקבלות צבע סגול עצבים. אימא
צעקה משהו על הפקיד והוא ענה לה בנחת "גברת, לא צריך להרים את
הקול. ביננו, מה זה משנה עור כזה או עור אחר, הרי מה שבאמת
חשוב זה הלב".
כנראה שהיה משהו במה שאמר הפקיד כי גם אימא וגם אבא במראה החדש
שלו לקחו אותי מהר משם. כל הדרך הביתה ליטפתי את הידיים החדשות
של אבא. התגעגעתי לעור הקקאו הקודם שלו אבל התנחמתי בידיעה
שאבא חזר. נו, אולי "חזר" זה לא תיאור מדויק אבל אתם כבר
מבינים.
השמחה הושלמה כעבור כמה ימים כשאבא סוף כל סוף מצא עבודה. אמנם
במקצוע חדש אבל מה זה כבר משנה. הענין הוא שמכול המקומות
שבעולם הוא עובד עכשיו כשומר דווקא בחנות התכשיטים שבקניון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה...מה
השעה?






סתם אחד חרמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/20 7:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה