זר בן בלי בית / הרגע הזה |
צמרות העצים זעו במפגיע.
ואז, מתוך שכרון היער,
הרגע הזה הגיע.
הרגע הזה ממש.
רק הוא ואין בלתו.
לפניו היה חשש,
מה יהיה עם לכתו?
הרגע הזה עכשיו,
את ואני בתוכו.
ושפתייך לוחשות את שמי,
וירח עולה לאטו.
מעל ראשינו תמיד,
הרגעים שיהיו והיו.
הלוואי ונוכל להגיד,
נשארנו ברגע ההוא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|