היא קמה ממיטתה והרגישה שמשהו מוזר, משהו לא כרגיל אצלה. זה לא
שעדינה היתה נורמלית, כלל לא - פשוט הבוקר משהו היה אפילו מוזר
יותר מהרגיל.

היא הלכה לעבודה מאותה דרך שהלכה תמיד, אך בשל עבודות בכביש
נאלצה ללכת מסביב. היא אפילו לא שמה לב לשינויים שעברה העיר
בלילה האחרון, אבל לא ממש היה אכפת לה - כל מה שחיכתה לו היה
סוף השבוע, בו תוכל שוב לנוח ולצלול לספרי הפנטזיה והמוזיקה
הפרוגרסיבית - סימפונית שכה אהבה לשקוע בה.

עמוק בתוך ראשה התרוצצו מחשבות שונות, אך הן לא היו הדבר היחיד
שהתרוצץ.

לפתע גורל אמר: "תקשיבי לי טוב עכשיו, מודעות, אם אני מוציא
בקוביה מהספרה ארבע ומעלה - ההחלטה הבאה היא שלי.".
מודעות הנהנה בראשה להסכמה, והמשחק החל.
עדינה קלטה לפתע את הבוס כמעט מחליק מנייר שהיה זרוק על
הרצפה.
היא צעקה לעברו שיזהר, וזה קרה בול בזמן על מנת שישפך לו הקפה
על החולצה - שום הכרת תודה לא היתה שם.

עכשיו היה זה תורה של מודעות לזרוק את הקוביה.
הקוביה הסתובבה מספר פעמים, וסירבה לנחות. נראה היה שגורל פשוט
אוהב לשטות בה יותר מדי. נשבר לה קצת מהמשחקים שלו - הרי הוא
יודע הכל, אז כיצד תוכל אי פעם להטיל כנגד רצונו?

עדינה בהתה באוויר ולא הבינה איך הדברים האלה קורים לה. רק לה.