כלפי חוץ היה הקיבוץ שלו מקום אידיאלי, כולם אוהבים את כולם,
כולם עוזרים אחד לשני ומסתדרים - ממש אוטופיה.
פוקדה ידע שאין כך הדבר, פוקדה היה בן קיבוץ ששאר בני שכבתו
קראו לו בכינוי "פוקדה", שכן כולם חשבו שהוא דפוק, והחליטו
שצריך לעשות לכך אנגרמה, סתם בשביל המקוריות.
הם חשבו שהוא דפוק בעיקר בגלל שלא היה מוכן להתיישר לפי
הנורמות בקיבוץ.
"קירוב לבבות", הם קראו לזה - חיבוק עם בנות הקיבוץ ללא רשותן
או רצונן.
פוקדה התנגד לרעיון הזה, שבקיבוץ הכל מותר, בכל תוקף; הוא ממש
שנא את עצמו על הפעם האחת ההיא שהיה נוכח כשזה קרה לה - למי
שאהב, אך בגלל הנורמות בקיבוץ לא הוא ולא היא יכלו לספר על כך
לאיש.
הוא רצה לעזוב איתה את הקיבוץ, אך לא ידע כיצד ומתי.
הם קראו לו "פוקדה", אך הוא היה האדם הטוב והישר הכמעט יחיד
שם. |