שלושתנו ישבנו על כיסאות עצובים, בחדר שלא היה בו ריח, צבע או
חיים - וחיכינו לך. אתה לא ידעת שהגעתי בטיסה בהולה, במיוחד
בשבילך. אחותך לצידי ואמא שלך - שנענתה לתנאי שהצבתי לכניסתה,
ישבה בפינה כשפניה אל הקיר.
בחדר לא היה מבט או דיבור. על השולחן המשרדי האפור הייתה מונחת
קופסת ממחטות נייר. אני תרתי נואשות אחר צליל של משהו - תקתוק
שעון, דלת, צעדים, שקשוק מפתחות, שיחה - לא משנה מה. אבל היה
רק שאון השקט.
התבוננתי על הרצפה וראיתי שהמגפיים שלי עטופות באדמה שרק היום
בחרנו בשבילך. קודם, כששוטטנו בין חלקות האחוזה, האדמה הייתה
ספוגה במים ואני - שהייתי פזורת גוף ורוח, מעדתי וכמעט נשמטתי
לגומה עמוקה שהוכנה להטמנת אחד מאילנות הסרק. לא יכולנו להפסיק
לבכוק. אם היית שם - היית מת מצחוק. זה בטח היה מזכיר לך את
היום ההוא שטוף הגשם באורלנדו. הגשם ההוא הפתיע את הסניקרס
הצהובות שלי, שסבון הכביסה שדבק בהן, הפריח מהן קצף סבון בכל
צעד.
עוד רגע אראה אותך.
אני לא רוצה לראות אותך, אבל חייבת בשבילן. ניסיתי לטשטש את
טביעת הבוץ על הרצפה. זה לא נעים ללכלך ככה. תמיד איחרת,
לפעמים אפילו לא הגעת ולא הודעת; אבל איכשהו כולם סלחו לך -
אולי בגלל חיוך הגומות ואולי בגלל שאי אפשר היה שלא לאהוב
אותך.
אבל עכשיו ארי, זה כבר לא הזמן שלך. אז למה זה לוקח כל כך הרבה
זמן להביא אותך?
אחרי נצח שנמשך דקות נכנסה לחדר אישה שלא הייתי מצליחה לזהות
בשום מסדר זיהוי. האישה הזו, שנראתה כמו הרבה כמו אף אחד וכמו
כל אחד, הייתה לבושה בגוונים של חום-בז'. אני חושבת שהשיער שלה
היה באותם גוונים. היא החזיקה עוטפן מקרטון והתיישבה מצידו
השני של השולחן. אני לא בטוחה שהיא אמרה משהו, כי אני זוכרת
שהמשכתי לחפש מילים. כשבחדר נשמעו היבבות העצורות של אמא שלך,
אמרה האישה בחום-בז', שהיא מצטערת ולא נוכל לראות אותך, אבל יש
לה תמונה. בשפה של סדרות טלוויזיה, לא אמינות ובטון מהונדס,
היא שאלה את אחותך ואותי:  "Are you ready?"
לא! צרחתי בלב אבל, איש לא שמע.
רציתי להגיד לה שאני לא מוכנה, שאף פעם לא אהיה מוכנה.
אחותך הניחה את ידה על הירך שלי ומגעה הפעיל דרך פלא את שרירי
הצוואר שלי - שנע מעלה ומטה. האישה בצבעי אדמת הבור, חשבה
שהסכמתי, שהסכמנו. היא דחפה את קופסת ממחטות הנייר לעברנו
ופתחה את עוטפן הקרטון הצהבהב. הייתה שם תמונה של מישהו.
ניסיתי לחפש את שיירי הגומות בפנים הקפוצות, תוהה - האם ייתכן
שפניך השתנו לבלתי הכר מאז הפעם האחרונה. את המבט בתמונה
שצולמה ללא ידיעתך קטעה הצעקה של אחותך:
"It's not him! It's not him! It's mistake! This is not Ari,
It's Mike"
אני הצטרפתי בקול שני: "It's not him! It's not him!"  
ואמא שלך, מאחור עם הפנים אל הקיר - בקול יבבה השלימה את מקהלת
הטריו המאולתרת.  
המנצחת הקפוצה מיהרה לחתום את עוטפן הנייר כשכף ידה מונחת עליו
בכבדות, שומרת שמייק לא יבליח ממנו.
"I'm so sorry. I'll be right back"
היא קמה, יצאה ואני קיוויתי - שלא תמצא אותך לעולם.
בינתיים החדר התמלא בקולות מקוטעים ודיס-הרמוניים של בכי,
משיכות אף ונשימות כבדות עטופות ב'אום' רפטטיבי:
."nothimnothimnothimnothimnothim not him"
הפעם זה לקח לה פחות זמן. היא חזרה עם אותו עוטפן צהבהב,
התיישבה ואמרה:
"I'm sorry. Things like that happens. Are you ready now"?
הפעם היא לא הזיזה את קופסת הממחטות לעברנו, אלא רק יישרה את
נטייתה האלכסונית. אני רציתי להגיד לה שהיה לה ניסיון אחד והיא
נכשלה בו; לומר לה שזו הבעיה שלה שטעתה, רציתי לטלטל אותה
ולצעוק: "לא מגיעה לך עוד הזדמנות", אבל במקום זה הרגשתי שהראש
שלי, בלי לקבל את רשותי, נע שוב מעלה ומטה.
נדמה לי שלפני שראיתי אותך שמעתי את הבכי של אחותך.
אתה יודע ארי, אף פעם לא היית פוטוגני, אבל זה היה צילום ממש
גרוע שלך.
עיניך היו עצומות, פניך היו חיוורות, ומעוטרות בכתמים של הכאב
האחרון שלך.לא ראיתי גומות, אבל זה כנראה בגלל שלא חייכת.
האישה שלא אסלח לה אמרה:
"I need you to sign".
שתינו חתמנו על האפילוג.
אמא שלך המשיכה ליילל כשפניה אל הקיר, רואה בעיני רוחה את
הגומות שלך.