הכל קורה סביבי.
אתם זזים מהר. מהר מדי.
אני רוצה לצעוק 'תעצרו לרגע! חכו שנייה! לאן אתם ממהרים?!'
ואיך, לעזאזל- אתם מצליחים לנשום מבעד לכל הטירוף הזה שיצרתם
פה?
אני נשבעת באלוהי... באימא שלי... עזבו! אני נשבעת לכם באחי
הקטן!
שיהיה בריא, כפרות עליו ועל הנשמה הטובה שלו;
אני רואה במבט שלו, גם הוא לא מבין לאן אתם רצים. כמוני, גם
הוא מתחנן שלפני שאתם ממשיכים במרוץ שלכם, תבדקו שלא שכחתם שום
דבר מאחוריכם.
שלא שכחתם אף אחד מאחוריכם.

ואיך זה שסביבי קורה הכל?
עוד לא הספקתי לנשוף כדי לכבות את הנר מעוגת יום ההולדת של
השנה שעברה- לא הספקתי להביע משאלה;
איך כבר הוספתם לי עוד נר חנוכה מזדיין על העוגה?
יאמר לזכותכם, שהמרכיבים שבבלילה, הם- גורמים לכל, לעצור.

כל הנוסטלגיה, הטעמים, הריחות;
העוגה הכושית היפיפייה הזו, כמה פשוטה. כמה חלומות עצורים
מחזיקה בתוכה עוגת פרווה, שגלשה קצת מתבנית האפייה.
זורקת את כולנו 20 שנים לאחור,
לאותו יום ההולדת, לצלוחיות של חטיפי במבה, ובסלי. בלי כל
הגימיקים המיותרים;
והנר שלי עוד בוער מאותה מסיבה בגן,
כלת יום ההולדת.
ראש עטור בפרחים, ממהר לגדול. סופגנייה קטנה; מתה כבר לטרוף את
העולם, לטרוף את הכל. לא חשוב את מה, או את מי.
להשתתף במרוץ המטונף של החיים.

אבל הנה אני שוב, מול העוגה הכושית המושלמת הזו, הפשוטה.
משתדלת שלא לפרוץ בבכי, שלא להישבר מול כולם.
יש פה עוגה כושית, כשרה פרווה; לעזאזל עם הבעיות שלכם, והשיחות
מהבוס בעבודה.

הנה... סוף כל סוף עצרתם;
אני יודעת שגם אתם מרגישים את זה.
כאילו... כאילו שחזרתם להיות בני 5 לרגע.
אתם מסתכלים עליי, הבחנתם בחיוך המבולבל שלי, ובדמעות ששוטפות
את הכל.
זו הנוסטלגיה- היא מכריחה אותך לפספס את הרכבת שיוצאת עכשיו
מרציף 1, סבתא הודיעה שהיא מתגעגעת והחליטה לקפוץ לביקור.

הנוסטלגיה לא מותירה לך הרבה ברירות, אז שיזדיין הבוס, ושיחפשו
אותך במשרד- היום אתה שובר לעצמך את הדיאטה.
ואתה, כבר יכול להריח את הבית של סבתא- יודע שהיא מביאה
חצ'פורי, ועוף עם תפוחי-אדמה;
כמו פעם-  כשישבתם כל המשפחה סביב השולחן ולא היה מקום... אבל
האוכל של סבתא היה טעים. והרגשת בבית.

מה מרכיב אושר? רגשות שחווינו בעבר- שנוכל להשוות מה נעים לנו,
וליהפך.
ועכשיו? עכשיו נעים לי. נעים לנו. לקחנו פסק זמן מלהפוך לגרסת
בטא של ההורים שלנו-
מלרוץ אחרי הזנב של עצמינו.
התמימות הזו מדבקת, אני רוצה להאמין שהאושר שלי מקרין לכל
העולם.
הלהבה בוערת, אני רואה אותה דרך העיניים של כולכם.
כל כך הרבה נרות, אורות מרצדים בזגוגית העין.
וקיבינימט- מתי לאחרונה התמוגגתם מעוגה??? זיכרונות העולים
מרוטב שוקולד מריר וחם, עוטפים אותה- את התמימות שבקו ההתחלה.

העוגה הכושית לא מתנצלת על מי שהיא. על צבע השוקולד שלה.
היא מלאה בכל טוב, כולסטרול,
בשומן טראנס, קלוריות,
וקומץ תיעוב עצמי.
היא לא מושלמת, אך משלימה את הילדות שלך.
כי אין חגיגה, בלי עוגה.
אני יודעת מה לבקש השנה,
אני יודעת מה אני רוצה מהעולם.
את אותה משאלה, של סופגנייה קטנה.
מילאתי את ריאותי, עצמתי עיניים-
'שיהיה טוב' אמרתי לבסוף, וחייכנו כולם.

בדומה לעוגה הכושית, הפסקתי להתנצל על מי שאני-
אני לא מרגישה צורך ללכת לפי הדפוסים שלכם, אני עושה הכל בקצב
שלי.
בתוך כל הבלגן-
יש בי את השקט, גם אם אני רחוקה.
אז אם אתם רוצים לרוץ, תרוצו-
ואם תרצו לנוח קצת, להפוך לשקט; תאכלו עוגה, תשזרו זר פרחים,
תיצרו עוד נוסטלגיה.
לא משנה הקצב.
הרי העולם הוא עגול, בסוף ניפגש.