הדירה הקטנה שבה היא גרה מסתכמת בחדר אחד.
פרוזדור צר ומוחשך מוביל ממנו אל מטבחון זעיר ושירותים צפופים,
כאלה שצריך להחליט מראש איך להיכנס אליהם.
אבל החדר עצמו ,החדר שבו אנחנו שוהים ,מואר ונעים, כמעט חמים
מדי, כאילו מישהו ניסה לפצות דרכו על כל מה שמסביב.
היא שואלת אם ארצה לשתות משהו.
״כן, אשמח מאוד,״ אני עונה.
״מה תשתה?״ היא שואלת במנגינה קלה, כמעט משחקית.
״מה שאת מכינה לעצמך.״
היא מחייכת.
״הכנסת ספה חדשה?״
״כן.״
״מוסיפה הרבה חן לחדר.״
״תודה.״
מסוף המסדרון קולה נשמע עמום ככל שהיא מתרחקת אל המטבחון.
״תשב עליה, היא גם נוחה.״
אני מתיישב ושוקע לתוכה בנינוחות מפתיעה, כאילו הספה חיכתה
בדיוק למידות הגוף שלי.
״אני מנצלת אותך להקשבה בזמן שאתה נח לך,״ קולה חוזר אליי,
הולך ומתחדד ככל שהיא מתקדמת.
״אולי תעזור לי לעשות סדר.
אבל אם לא מתאים לך ,אני אבין.
ואולי בכלל מה שאני אומרת יגרום לך לסלוד ממני, ואולי לא תרצה
לדבר איתי. אבין גם את זה.״
הדברים יוצאים ממנה במהירות, בחדות, כאילו פחדה שאעצור אותה
באמצע.
״את יודעת שתמיד שמח לשוחח איתך,״ אני אומר.
״את נשמעת דרמטית מדי. הכול בסדר?״
היא חוזרת, מגישה תה.
״כל פעם אני מופתעת מחדש ממה שיוצא ממני כשזה מגיע למשפחה,״
היא אומרת.
״את יודעת, זה קורה במשפחות הכי טובות,״ אני עונה בספונטניות
קלישאית, ומיד מתחרט.
״אצלי זה שונה. תכף תבין.״
אני שותק.
״תרצה סוכר נוסף?״
״לא, תודה. אני חייב להוריד מכמויות הסוכר.״
היא מתיישבת מולי, קרוב, נאנחת.
״איך אתחיל. יש בי המון כעס. אדישות. נטירה על דברים שקרו מזמן
ושאני לא מוכנה לשכוח.
ה'לא מוכנה' הזה ,כי לכאורה אני משלמת מחירים בחיים האלה, במי
שנהייתי.
ברור לי שזה המפגש בין רגישות היתר שלי למציאות שיצרה סוג של
נפיצות.
וברור לי שדברים יכלו להיות יותר גרועים. שלא אמור להיות לי על
מה לבכות.״
״אני שומע שאת נסערת מאוד,״ אני אומר בשקט.
״את רוצה לספר לי מה קורה?״
אני מניח את הכוס, אוחז בעדינות בפניה, מנסה למקד אותה.
היא משפילה מבט, קמה ופונה לקצה השני של החדר.
אני לוגם מהתה.
״המתיקות בסדר גמור, תודה.״
״אתה מתחיל להפנים כמויות מופחתות של סוכר. יפה.״
״בזכותך.״
היא חוזרת לעצמה מהר, מתיישבת שוב.
״לימדו אותי ש'כבד את אביך ואת אמך' תופס מקום חזק מאוד.
שנים הלכתי עם זה שאסור לקטר, אסור לכעוס, צריך לעשות מה
שמבקשים.
לקחתי אחריות עצומה על עצמי מגיל צעיר.
כבר אז מאסתי בהתנהלות של אבי, אבל אסור היה לבטא את זה.
אפשר לומר שזה אחד הגורמים המרכזיים לכך שאני לא רוצה משפחה,
זוגיות, ילדים.
משהו שכבר דיברנו עליו לא מעט.״
״נכון, ולא תמיד הסכמנו,״ אני אומר.
״לא נפתח את זה עכשיו,״ היא חותכת, נחושה להמשיך.
״זו החלטה שקיבלתי בגיל צעיר מאוד. חזקה.
לפעמים יש תחושה של אינפנטיליות ,איך הילדה הזו החליטה עליי?
אבל אני לוקחת אחריות. לא מאשימה. ועדיין יש בי כעס.
זה נשמע סותר, אולי זה באמת.
האחריות הזו משאירה אותי כבולה.
אם צריך ,אני שם. אבל שבויה.״
היא מספרת על המסע: מטפלים, מתקשרות, רב, קונדליני יוגה,
פסיכולוגים, קבוצות, CBT, כירולוגיה, אימון, קבלה, שיאצו, יוגה
,ושורת רבנים שאמה הלכה אליהם במקביל.
״הרב חשב שאני יתומה, מרוב שהדחקתי את ההורים.
אני פשוט נוראית.״
היא מדברת על האחים, על הבושה, על הקולניות המשפחתית שמרתיעה
אותה.
על הניתוק מהמשפחה המורחבת.
״מלבד שם משפחה ומראה דומה ,אין קשר. וגם מזה אני סולדת.״
״יש לי מלא תירוצים,״ היא אומרת.
״בדידות, פחדים, אולי מעורבות יתר.
אבל גם נפרדות. כל החלטה בחיי היא שלי.
אין לי כמעט עם מי להתייעץ.״
היא מספרת על ההפסקה בטיפול, על המסרים, על הנשימה, על החיפוש
הנשמתי.
״אני מכירה את עצמי מכל כיוון ,חוץ מהאותנטי.
והכעס. הוא לא נפסק.
ועל עצמי אני הכי כועסת.״
היא שותקת לרגע.
״אתה עדיין מקשיב?
טוב, אני אפסיק כאן, אחרת נמשיך כל הלילה.״
״אין לי בעיה שנמשיך כל הלילה,״ אני אומר.
״נעים לי פה.
החדר הזה נותן לי תחושת נוחות.
ואולי האותנטיות שלך ,זו שאת טוענת שלא קיימת ,היא זו
שמקרבת.״
אני אוחז בידה, מושך אותה אל הספה.
״את נותנת לי מקום של מומחה, וזה מחמיא.
אבל האמת? אני פשוט יודע להקשיב.״
היא מניחה ראש.
אני מלטף שיער.
הזמן מתרכך.
היא עוצמת עיניים.
הנשימה שלה משתנה, נעשית איטית יותר, כבדה.
״אתה שותק,״ היא אומרת, כמעט מחייכת.
״אני מקשיב,״ אני עונה.
״לא, זה שקט אחר.״
״איזה?״
״שקט שלא ממהר להציל.״
אני מפסיק ללטף לרגע.
היד נשארת מונחת, לא נסוגה.
״זה קשה לך?״
״כן. ולא.
קשה כי אני רגילה שמישהו מיד מסביר לי מי אני.
ולא ,כי סוף סוף אף אחד לא ממהר להכניס אותי למסגרת.״
אני שומע את זה, ולא עונה מיד.
היא פוקחת עין אחת.
״אתה יכול לשאול משהו.״
״את בטוחה?״
״כן.״
״כשאת מדברת על כעס ,איפה הוא בגוף?״
היא מופתעת. לא מהשאלה, אלא מהפשטות.
״בחזה. לפעמים בגרון.
כאילו יש שם משהו שלא הסכימו לו לצאת שנים.״
״ועכשיו?״
״עכשיו הוא פחות צורח.
יותר. נוכח.״
היא מזיזה את הראש מעט, מתקרבת עוד סנטימטר.
אני מרגיש את החום.
״אני מפחדת,״ היא אומרת.
״ממה?״
״שאם אני אפסיק לכעוס ,לא יישאר ממני כלום.״
המשפט תלוי בינינו.
״אז אולי,״ אני אומר לאט,
״הכעס הוא לא הבעיה.
אולי הוא פשוט השומר.״
היא נושמת עמוק.
״אף אחד לא אמר לי את זה ככה.״
״מה אמרו לך?״
״שצריך לשחרר.
למחול.
להתעלות.
להבין.״
היא פוקחת עיניים ומביטה בי.
״ואני רק רציתי שמישהו יגיד לי שמותר לי עוד רגע להחזיק.״
אני מהנהן.
לא מסכים, לא מתווכח.
רק נשאר.
״אז מה עושים?״ היא שואלת.
״לא יודע,״ אני אומר.
״אבל אני חושב שלא מתחילים מוויתור.
אלא מהסכמה להיות בדיוק איפה שאת.״
היא מחייכת חיוך קטן, עייף.
״זה נשמע פחות רוחני מכל מה שניסיתי.״
״כן.״
״וזה עובד?״
״לפעמים.״
שתיקה.
רק הקומקום שמתקרר במטבחון, צליל מתכתי רחוק.
״אפשר לשאול אותך משהו אישי?״
״כן.״
״למה אתה נשאר?
יכולת ללכת מזמן.״
אני שוקל את זה.
״כי נעים לי.
וכי את לא מבקשת תיקון.
רק עדות.״
היא בולעת רוק.
״זה מספיק?״
״עכשיו ,כן.״
היא מתיישרת מעט, מסתובבת אליי.
המרחק מצטמצם לא במגע, אלא בכוונה.
״אני לא רוצה שתהיה המורה שלי,״ היא אומרת.
״טוב,״ אני עונה.
״אבל אני כן רוצה שתישאר כאן.״
״גם זה טוב.״
היא מניחה יד על שלי, מהססת.
לא לוחצת.
בודקת.
״אם מחר אני אתעורר עם אותו כעס ,נכשלתי?״
״לא.
פשוט התעוררת.״
היא צוחקת חרישית.
״אתה יודע, זה מצחיק.
כל כך חיפשתי משמעות,
ובסוף מה שמרגיע אותי זה שאתה לא מנסה להיות משמעות.״
״זה התפקיד היחיד שאני באמת טוב בו,״ אני אומר.
היא נשענת שוב, עוצמת עיניים.
הפעם השקט לא מאיים.
״אם נירדם ככה?״ היא שואלת.
״לא נירדם,״ אני עונה.
״אבל גם לא נברח.״
החדר נשאר כפי שהיה
קטן, מואר, לא מושלם.
ובתוכו, בפעם הראשונה מזה זמן,
משהו בה לא מבקש להשתנות.
השעה מתעבה.
לא מאוחר באמת, אבל כבר לא ערב.
הרחוב שקט יותר, והאור בחדר מקבל גוון צהוב־עייף.
היא מתרוממת מעט, מסתכלת סביב.
״רוצה עוד תה?״
״אם כבר קמים ,אז כן.״
״אני אעשה בלי סוכר.״
״אני אנסה.״
היא הולכת שוב במסדרון.
הצעדים שלה קצרים, זהירים, כאילו לא רוצה להעיר משהו בבית.
רעש המים, הקומקום.
אני נשאר על הספה, הגב שוקע, הראש נשען לאחור.
״אתה יודע,״ היא קוראת משם,
״יש משהו בדיבור איתך שלא דומה לטיפול.״
״במה?״
״אף אחד מאיתנו לא מחויב לתוצאה.״
היא חוזרת עם שתי כוסות. מתיישבת לידי, אבל הפעם שומרת מרחק
קטן.
לא נסיגה ,בדיקה.
״אז אולי ננסה אחרת,״ אני אומר.
״לא שיחה.
רק כמה שאלות קצרות.
ואת עונה רק אם בא.״
היא מהנהנת.
״בסדר.״
״כשאת חושבת על ההורים שלך ,מה הדבר הראשון שעולה? לא סיפור.
מילה.״
היא עוצמת עיניים.
״כובד.״
״איפה הוא יושב?״
״בכתפיים.״
״את מוכנה רגע רק לשים לב אליו? לא להזיז, לא להבין.״
״כן.״
שקט.
רק הנשימות.
אני שם לב שגם אצלי הכתפיים עולות.
״ומה קורה עכשיו?״
״הוא עדיין שם. אבל פחות לבד.״
היא פוקחת עיניים.
״זה טיפול?״
״לא יודע.
אולי זה רק תשומת לב בלי ביקורת.״
היא לוגמת מהתה.
״זה מוזר.
כל השנים ניסו לגרום לי להרגיש אחרת.
ואתה רק מבקש שאני אשים לב.״
״כי שינוי לפעמים מגיע אחרי שמפסיקים לריב.״
״עם מי?״
״עם עצמך.״
היא מחייכת חצי חיוך.
״זה נשמע פשוט מדי.״
״גם נשימה נשמעת פשוטה.
ועדיין אנחנו שוכחים לעשות אותה.״
היא צוחקת חרישית.
״עכשיו אתה נשמע קצת כמו כל המורים שהייתי אצלם.״
״אז תגידי לי לעצור.״
״לא.
רק תישאר בגובה העיניים.״
״אני כאן.״
היא מניחה את הכוס על השולחן.
מתקרבת שוב.
הכתף שלה נוגעת בשלי.
לא במקרה.
״יש משהו שאני מפחדת לשאול,״ היא אומרת.
״אז אל תשאלי.״
״אבל אם אני לא אשאל ,זה יישאר.״
״אז תשאלי.״
״אתה רואה בי מטופלת?״
השאלה חדה.
אני לא ממהר לענות.
״אני רואה מישהי שמדברת בכנות,״ אני אומר לבסוף.
״ומישהו שיושב מולה ומוכן להקשיב.
אם זה טיפול ,הוא קורה מעצמו.
לא כי החלטנו.״
היא שוקלת את זה.
״ואם אני אשען עליך יותר מדי?״
״אז נגיד את זה.״
״ולא תיעלם?״
״לא.
אבל גם לא אהפוך לפתרון.״
היא נושמת עמוק.
״זה גבול טוב.״
״כן.
וגם בטוח.״
היא נשענת שוב, הפעם באמת.
הראש על הכתף.
הגוף מתרכך.
״אפשר לבקש משהו?״
״כן.״
״פשוט תהיה כאן.
בלי לנתח.
בלי לכוון.״
״אני יודע לעשות את זה.״
היד שלי מונחת על גב הספה, קרובה אבל לא נוגעת.
המרחק הזה מדויק.
השעון מתקתק.
העיר נושמת בחוץ.
״מוזר,״ היא לוחשת,
״דווקא עכשיו, כשלא ניסינו לרפא,
משהו בי נרגע.״
״לפעמים,״ אני עונה,
״זה הטיפול.״
היא נשארת כך, הראש מונח, הנשימה מתאימה את עצמה לשלי.
לא נסמכת בכובד ,בודקת אם מותר.
אני לא זז.
״אתה שם לב לזה?״ היא לוחשת.
״למה?״
״שאני כל הזמן בודקת אם אני יותר מדי.״
״כן.״
״ואתה?״
״אני בודק אם אני נשאר.״
היא מחייכת, בלי לפתוח עיניים.
החיוך שלה נוגע בי יותר מהמגע.
היד שלי יורדת סנטימטר, כמעט בטעות, ונחה על גב הספה מאחורי
הכתף שלה.
לא עליה.
עדיין לא.
היא נושמת עמוק.
לא נסוגה.
״זה מוזר,״ היא אומרת,
״כל החיים שלי פחדתי מקרבה כזו.
ועכשיו.״
״עכשיו?״
״עכשיו היא לא מרגישה מאיימת.
יותר כמו. בית זמני.״
המילה בית נשארת בינינו.
כבדה, אבל לא מפחידה.
אני מזיז אצבע אחת, נוגע בקצה השיער שלה.
בודק.
שואל בלי מילים.
היא מטה את הראש עוד טיפה.
הסכמה.
המגע פשוט.
לא מלטף באמת ,רק נוכחות של יד חיה.
הגוף שלה מגיב מיד, כאילו חיכה לאישור.
״אם אני עוצמת עיניים,״ היא אומרת,
״אתה תישאר אותו דבר?״
״כן.״
״ואם אני אפקח?״
״גם.״
היא עוצמת.
הזמן מתעבה עוד יותר.
החדר קטן על שני גופים שמתרגלים להיות קרובים בלי תפקיד.
״יש משהו שאני רוצה להגיד,״ היא לוחשת.
״אבל אני לא יודעת אם זה שייך לפה.״
״אם הוא עלה ,כנראה שכן.״
שתיקה.
אני מרגיש את הלב שלה דרך הכתף.
״אני רגילה שמגע אומר דרישה.
או הבטחה.
או חוב.״
״ופה?״
״פה. הוא פשוט קורה.
וזה מפחיד אותי.״
״כי אין לך איך לשלוט בו?״
״כי אין לי איך להצדיק אותו.״
היד שלי נחה עכשיו באמת על הכתף שלה.
כבדה מספיק כדי להרגיש.
קלה מספיק כדי שתוכל לזוז.
היא לא זזה.
״אם זה היה טיפול,״ היא אומרת פתאום,
״היו אומרים לי עכשיו לעצור.״
״ואם זה לא?״
״אז אני מרגישה.
שמשהו בי מתרכך בלי לבקש רשות.״
היא פוקחת עיניים ומביטה בי מקרוב.
המרחק בינינו כמעט נעלם, אבל עדיין קיים.
״אתה רואה אותי עכשיו?״
״כן.״
״לא כבעיה?״
״לא.״
״לא כמשהו שצריך להבין?״
״לא.״
״אז איך?״
״כמו מישהי שנמצאת.״
היא בולעת רוק.
העיניים שלה מבריקות, לא מדמעות ,ממשהו חי.
היא מרימה יד, מהססת רגע, ואז מניחה אותה על החזה שלי.
לא לוחצת.
בודקת דופק.
״אתה באמת פה,״ היא אומרת.
״כן.״
״אז גם אני.״
שנינו נשארים כך.
בלי למה.
בלי לאן.
והאינטימיות,
כמו נשימה עמוקה מדי,
ממשיכה להתרחב
לא דרך תנועה,
אלא דרך האפשרות לא לברוח.
היא לא מזיזה את היד מהחזה שלי, אבל האצבעות מתרופפות מעט,
כאילו הגוף עושה את מה שהראש עוד לא החליט.
הנשימה שלה מתייצבת.
שלי אחריה.
״אני עייפה,״ היא אומרת.
לא כתלונה. כעובדה.
״גם אני,״ אני עונה.
״רוצה להישאר ככה עוד קצת?״
״כן.
רק. בלי להמשיך.״
״ברור.״
המילה ברור נאמרת בשקט, אבל יש בה החלטה.
לא ויתור ,בחירה.
היא מזיזה את הראש, מחפשת תנוחה נוחה יותר.
אני מתאים את עצמי, לא להפך.
הגוף לומד את הגבול דרך התחשבות, לא דרך איסור.
העפעפיים שלה כבדים.
לפני שהם נסגרים לגמרי היא אומרת:
״אם אני נרדמת ,זה בסדר?״
״כן.
אני כאן.״
היא נרדמת מהר מהצפוי.
לא שינה עמוקה ,יותר כמו ציפה.
אני נשאר ער עוד זמן־מה, מקשיב לנשימה, מרגיש את החום, שומר
שלא יהפוך למשהו אחר.
בסוף גם אני עוצם עיניים.
לא שינה מלאה.
רק מנוחה.
האור של הבוקר חודר מוקדם מדי.
בהיר, לא מתחשב.
היא מתעוררת ראשונה.
אני מרגיש את התזוזה לפני שאני פוקח עיניים.
יש רגע קצר של קיפאון.
שנינו מבינים בבת אחת איפה אנחנו.
״בוקר טוב,״ היא אומרת.
הקול שלה מעט צרוד, לא דרמטי.
״בוקר טוב,״ אני עונה.
היא מתרוממת, אוספת את השיער ביד אחת, מביטה סביב ,כאילו החדר
צריך להסביר את עצמו.
אני מתיישב בקצה הספה, משאיר מרווח.
שתיקה.
לא כבדה.
רק לא יודעת מה לעשות עם עצמה.
״רוצה קפה?״ היא שואלת.
״כן, תודה.״
היא הולכת למטבחון.
הצעדים שלה קצת מהירים מדי.
שלי נשארים במקום.
הרעש המוכר: מים, כפית, כוסות.
כאילו כל ערב אחר.
היא חוזרת, מגישה לי כוס.
האצבעות שלנו נוגעות לרגע ,מגע יומיומי, כמעט מקרי.
שנינו שמים לב.
אף אחד לא מגיב.
״יש לך משהו היום?״ היא שואלת.
״כן.
ואת?״
״גם.״
עוד שתיקה.
ואז היא מחייכת, חיוך קטן, נבוך, אבל כן.
״זה היה.״
היא עוצרת.
״לא צריך להגדיר,״ אני אומר.
״לא,״ היא מסכימה.
״אבל טוב.״
״כן.״
היא נשענת על הקיר, לוגמת מהקפה.
״אני לא מצטערת,״ היא אומרת פתאום.
לא כהצהרה ,כהבהרה.
״גם אני לא.״
היא מהנהנת.
כמו מי ששמעה בדיוק את מה שהייתה צריכה.
אנחנו עומדים כך עוד רגע.
לא קרובים מדי.
לא רחוקים.
כשהיא פותחת לי את הדלת, האור בחוץ כבר מלא.
העולם ממשיך בלי לדעת כלום.
״תשמור על עצמך,״ היא אומרת.
״גם את.״
אני יוצא.
הדלת נסגרת בשקט.
אין הבטחה.
אין חרטה.
רק ידיעה ברורה
שמשהו עדין קרה שם בלילה,
ומותר לו להישאר כמו שהוא היה.

.