כשהכול ייגמר, ייגמר הכול
יחזרו וישובו ימי החול
האוויר העשן הבשר והאש
גם אתה, גם אתה, תתייבש
שינה נופלת על העיניים
הבן-אדם מסטול מסמים
הוא מתחבא בחממה, עם רובה
שלא ייראו אותו, שלא ייראה אותם
הוא מנסה לדבר, אבל המילים לא יוצאות
הוא סמל הצלחה, אבל שק עצמות
יש לו בית ענק, אבל הבית חורבה,
המקרר ישן, המדפים מתפוררים,
ברהיטים יש חרקים
הוא משתעשע עם רובה,
להרוג או להיהרג
הוא משתעשע עם רובה,
כמו לרקוד עם שד,
כמו לחבק מוות במקום דובי או אישה
הוא גר במקום מבודד,
הנוף מהמם,
אבל הלב שלו ריק ושומם,
והוא לא מסוגל לראות או אפילו להבין
את היופי שסביבו
יש לו חברים טובים,
אבל הוא לא מסוגל לדבר אליהם,
נגמרו לו המילים
איש לא יודע למה,
אבל ככה זה,
ואין מה לעשות ולא שואלים,
הוא גם לא מסביר למרות שהוא רוצה
הוא יודע שימיו ספורים
המוח לא חושב, נגמרה האהבה
שום-דבר לא מעניין,
אין טיפת חיוניות בנשמה
הוא בובה, הוא שלד מהלך,
הוא דחליל,
שכולם רוצים לנצל
הוא פסיבי כמו סמרטוט,
הוא בעצמו זוחל על הרצפה
הוא פסיבי שאפילו קולו לא יוצא,
הוא רוצה להתחדש,
להשיל נשל נחש,
אבל את הלב שלו הוא לא יכול להחזיר
גם לא את השכל
הוא בורח מכולם,
למרות שהוא רוצה את כולם
אסור שייראו אותו כך,
הם מכירים אותו אחרת
אין לו כלום,
לא בראש ולא בלב,
לא בנשמה, לא ברוח
אין לו דמיון ואין לו מילים
רק המוות הלבן הקר ש-לו מחכה. |