השיניים שלו צנחו מפיו והוא לא היה יכול לדבר
העיניים שלו הסתובבו אחור לכיוון המוח,
הוא היה עיוור
בתור אחד שלא יכול לאכול,
הוא אכל ויטמינים ומים,
והתפלל למזון נוזלי
חיברו לו צינורות לתוך הבפ'נוכו של המוח,
כדי להזין את המוח,
כדי שיוכל לחשוב
שעת חצות מונצחת באורות נאון גדולים לבנים,
מעל כל העיר, מעל הכיכר, מעל האנשים שלא מבינים.
מדליק פנסים בערב
כיסיו מלאי אגוזים
יש לו ים בתוך הראש,
וים בתוך הלב
בסתיו הוא חי בינתיים,
בגובה של ארבע קומות,
מעל עיר האסונות,
שנחלבות בה התקוות
עיניו זוהרות בחושך,
כמו היה חתול
ואוזניו מזדקפות בשקט,
לכל רחש, לכל צליל
עננים מתאספים בשמיים,
זה יום אביבי
של תום הקיץ, של תחילת הקיץ
יש לו ארגזים בשמיים,
והם מעיקים על הראש
את כל מה שעשה בינתיים,
גם זה בוודאי יחלוף
כמו זרם המים,
אותן ערים אבודות
של גשם קיץ,
בעיר נידחת מאוד
עננים מתאספים בשמיים.
אני
חושב
שבכל זאת
אני
אשאר
בחיים
בינתיים. |