הכהן הגדול של פולחן האישיות
מנתץ את המזבח.
עד לפני כמה דקות,
מבעד לערפל השמש השוקעת,
הוקרבו הקרביים בלי הנד עפעף, העיניים
עיינו פתוחות נכוחה נוכח המחיר, אין
בהן דמעות, תנין או כל קשקשאי קשקשן אחר שיעבור
ייאלץ לפקוח את עיניו, להקריב את עפעפיו, למשוח את הקרום
הבתולי באור
המסנוור המטהר היחיד המפלח מן הים בעד
לענני הערפילית הדקה, אחר דקה מאיר באימה מהולה, במלח צערו
של הים ושמחת הגלים המגלים שאין
תום יפה יותר ואמתי ורך יותר מן החול
הנצמד אליו בדבקות משיחית, איומה, טובענית
שלא תעצור את המואר, הילד האדמוני הרומס
את ארמון החול החולם איך בנביולה אחרת
כוח משיחה מסתורי
יעצור בעד המתעוררים ויותירם לעד
בארמון הפנימי. |
