שנים אני מבקשת ״שנהיה זה לזו הסכין״, שנקלף ונתקלף מעטיפות
ומסכות ונהיה ערומים, חשופים כמו שלא היינו לאיש מעולם.
עכשיו אני יודעת שאף פעם לא הבנתי לעומק את הביטוי - ״הזהר
במשאלותיך, הן עשויות להתממש״.
בימים האחרונים אני מרגישה את הביטוי הזה מערבל את קרביי.
הזהרי במשאלותייך,
הישמרי,
היזהרי פתייה.
איתך מעולם לא הייתי זהירה באמת. אילו הייתי זהירה - אז לא
הייתי איתך ובעיקר לא הייתי עם עצמי, עם מי שאני.
לאורך חיי הייתי זהירה מידי, פחדנית מידי, מרצה מידי.
אני חושבת שגם אתה.
אחרי שנים של אמירות מעורפלות ומרומזות באומץ ובכנות פשוטה
דיברת את כמיהתך, המללת את הסוד שנמצא בתוכך.
אני רוצה שתדע - שכשנחשפת עד העצם נגעת לי בלב.
אני מנסה להכיל את האמת שהפקדת בי ושואלת את עצמי - האם אני
ראויה לאמון שלך?
חזרתי ואמרתי לך שאני יודעת, שידעתי תמיד. נדמה לי, שבתוך תוכך
ידעת שאני יודעת, כי יש משהו במפגש ביננו שאינו מצריך מילים.
שנים שהתשוקה בינינו בוערת - אני חושקת בך ואתה בי. אתה חשקת
בי עוד לפני שהקשבתי למה שהלך והתהווה בתוכי. והמשיכה הזו
שלעיתים כואבת בעוצמתה, סוערת ולא שוכחת.
אנחנו רוצים להיבלע ולהתערבב גוף בגוף; איננו בוחלים בדבר
שקשור באחר, אין דחייה או גועל. עם השנים הסרנו כבלים ומבוכות,
העזנו יותר והתמסרנו למעשה האהבה בינינו.
דיברנו בפחות מילים וביותר נגיעות.
אני שבתי והתפעמתי מעוצמתה של התשוקה הייצרית של שנינו זה לזו
ומהפלא - שדרך המקרה נפגשנו ודבקנו זה בזו, מבלי דעת.
זה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי - שמה שיש בינינו הוא ייחודי
וענק, כמיהה עמוקה, טהורה וממגנטת. בגאוותי היהירה והתמה חשבתי
שאני מושא התשוקה והפנטזיות שלך.
חשבתי שזו אני,
אני.
אבל משהו בידיעה הזו שביני לביני התערער ונסדק עכשיו.
אני שואלת את עצמי האם דרכי ניסית להאבק ולהוכיח לעצמך שאתה
יכול. האם דרך גופי ביקשת לאשרר לעצמך שאתה - לא; שביקשת שגופי
ישתיק את הקולות שצעקו בך באופן חרישי.
בשלהי הסערה בה השלת את עצמך לפיתחי, הלנת שאני לא נחשפתי.
למרות שנדמה לי, שלאורך השנים העזתי יותר ויותר, אני נוטה
להסכים איתך. אני נשמרתי ונחשפתי בעיקר דרכך, בהשתקפות בבואתך
בתוכי.
עכשיו אני אקלף מולך את העטיפה אותה לא הסרתי מעולם, בפני איש.
כי גם אתה לי הסכין.
כן, גם אתה צריך להיות זהיר במשאלותיך. אני רוצה לקוות, שתוכל
להכיל את מה שאראה לך, כשהסכין תותיר אותי חשופית.
כשהייתי ילדה קטנה, בשנת הצהריים בימי חול במיטה של הוריי
כשגבי אליה אימי הייתה חופנת את הישבן שלי בכפות ידיה ולוחשת
מילים של חיבה לאברי גופי. אלה היו נגיעות אסורות. לא נראה לי
שהיא ייחסה להן משמעות מינית. לימים, כוסו הלטיפות שלה במכות.
טביעות אצבעותיה קועקעו מתחת לעורי.
אהוב, בפעמים הראשונות שלנו, לפני שנים רבות, הנגיעות שלך
הזכירו לי אותה. המגע שלך אז היה רך ונשי. ובעצם בלי שתדע
ותתכוון המגע ההוא העלה את קעקועי נגיעותיה אל האור.
לימים, זה נהיה מורכב יותר, כשהמכות המרפרפות שלך הפכו לנמרצות
וכואבות. גיליתי שגם אותן גופי זוכר. אבל איתך הן לא היו
כואבות; הן שיחררו אלפי גלמי כאב שנבקעו ונהיו לפיפורי עונג.
אז מה זה אומר עלי?
אתה - ההיפוך שלי, גבר אלפא עם זקן, קאו-בוי שמכניע עגלות
וסוסים, דוהר על אופנועים וכובש מסלולי הרים - הכי ״גבר״ שיש -
הזכיר לי במגע שלו אישה;
ואני - שלפחות למראית עין הכי אישה, מי אני?
כן, אני מוכנה להיות בשבילך קצת גבר.
לא רק כי אני אוהבת אותך כל כך, אלא אולי גם משום שאני רוצה
להרגיש ומרגישה קצת כמו גבר.
ואולי בגלל שאני לא יודעת מה זה להרגיש כמו גבר, להרגיש כמו
אישה.
עכשיו כבר מאוחר בלילה ואני כל כך עייפה.
אני מפחדת.
אני מדמיינת אותך ומצליחה להרגיש, אבל לא לראות. אני משתוקקת
לחוש אותך מבפנים ומבחוץ - ללטף, לנשק, למצוץ, לנשק, לחבק,
להכות, לנשוך, להרגיש אותך עמוק בתוכי נותן בי סימנים.
קלישאתי ככל שזה ישמע - אני מרגישה שאנחנו לפעמים אחד.
אני רוצה אותך
את כולך,
איך שאתה,
כמו שאתה,
אני רוצה אותך כמו שלא רציתי איש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.