יש הרבה דברים שרציתי לומר לך אך לא אמרתי.
מה אני אעשה? אני לא אשמה שלא לימדו אותי להפגין חיבה ולהזכיר
לאנשים הקרובים אליי שאני אוהבת אותם. ״ירשתי״ את זה מאמא שלי,
כלומר הבת שלך. בתכלס.. כשחושבים על זה לעומק, את האשמה. אני
אוהבת אותך אבל כועסת עלייך כלכך.
בשנים הקשות של תחילת גיל ההתבגרות שלי היית לי כדמות אם. עטפת
אותי וחיבקת, נתת לי את כל כולך.
אם את שואלת אותי, אני חושבת שניסית לפצות על הטעויות שעשית
בחינוך עם הבת שלך. היית יותר  מקשה ואת יודעת אתזה.
ועכשיו זה כבר מאוחר מידי, כבר 5 שנים שאת לא כאן. 5 שנים
שעברו להן כהרף עין.
אני זוכרת שניסית לנצל כל רגע ורגע מהיום שלך. חיית כבת 20
בגוף של אישה חולת סרטן בת 63.
טיפה מביך להודות בזה אבל אני מוכנה לשים כסף על זה שחיי החברה
שלך שגשגו כפליים משלי.
אבל אני לא מתמרמרת או משהו.. ממש לא.

אהבתי אותך. אני עדיין אוהבת.
אני זוכרת אותך, ברגעים היפים שלך.
לצערי אני גם זוכרת אותך בכמה כאלו שפחות...
אני זוכרת איך לאט לאט הלכת ודעכת, איבדת חלק מכישורייך וכמובן
שגם חלק נכבד משיערך האדמדם והיפה שכלכך אהבת. (ברור שתאהבי,
את ספרית. זה בהחלט יכל להיות אירוני).
ניסו להסתיר ממני הרבה שנים את העובדה שאת חולה, ניסו להגן. זה
בהחלט יכל לעבוד להם אם הסרטן לא היה עקשן וחוזר אלייך בפעם
השנייה... אבל גורל זה גורל  והבגרות והמודעות שלי לסביבה
העפילה עליהם, אני חכמה מספיק, תודה.
בלילות שלא הצלחתי להירדם הזמנת אותי למיטתך. לצידך.
אני זוכרת לילה אחד שבו לא הצלחתי לעצום את עייני.. כל מה
שעשיתי היה לבהות בך ולתהות לעצמי מה אעשה מכאן? איך אסתדר
כשתלכי? מי יידאג לי? אני בסה״כ ילדה תמימה בת 12 שמלאה
בתסבוכות של החיים. ריבים עם אמא שסובלת ממאניה דיפרסיה ומשפחה
מפורקת מגיל קטן. הורים גרושים ואחות אחת קטנה עם קשיי הסתגלות
וחרדות נטישה.
אני זוכרת שבכיתי, לא הצלחתי לעצור... אני מצטערת, לא התכוונתי
להעיר אותך. לא רציתי שתשמעי, אבל זה חזק ממני. זה השתלט על
כולי.
אני זוכרת שהתעוררת בבהלה ושאלת אותי בעדינות :״מה קרה? למה את
בוכה? זה בסדר, אני כאן״ לא חיכית בכלל שאענה, כאילו ידעת כבר
את התשובה. וחיבקת, חיבקת חזק. חיבקת עד שנירגעתי ונרדמתי
בזרועותייך.
אני גם זוכרת את היום שבו מצבך עלה בדרגה, התדרדר עוד מדרגה,
היום שבו ביקשת ממני בחצי דיבור לא דיבור להביא לך כוס מים.
הרגשת נבוכה וביקשת ממני סליחה, ״אמ... תזכירי לי... רק תזכירי
לי איך קוראים לך?״ אמרת לי בחוסר אונים. מילים שאף ילדה לא
רוצה לשמוע מהסבתאמא שלה. כן אני קוראת לך סבתאמא, כי את גם
סבתא וגם אמא בשבילי. סופר סבתאמא.
גיבורת העל שלי. לימדת אותי שמחת חיים מהי.
לימדת אותי איך לחיות את החיים שלי ולעזאזל עם כל הצרות
והדאגות שלנו, שיישרפו!
אבל אני לצערי לא חזקה כמוך... וקשה לי לשים את הבעיות שלי
בצד. ובאלי לצרוח, לצרוח עד השמיים ומעבר לעננים בשביל שתשמעי
את קולי, שתקשיבי למילותיי ותסלחי לי על זה שלא הלכתי לבקר
אותך חצי שנה לפני הסוף שלך, חצי שנה שבה שכבת במצב נוראי
בהוספיס בלי שום אפשרות לחזור חזרה. תסלחי לי, בבקשה ממך.
תסלחי לי שרציתי לזכור אותך כמה שיותר טהורה. כמה שיותר
כסבתאמא העצמאית שלי ולא כאישה שתלויה בכולם גם במצבים הכי
אינטימיים שלה.
ובפנים אני בטוחה שככה גם את רצית שאזכור אותך. את כזו, תמיד
היית מתוקתקת ויפה, אפילו למכולת היית יוצאת עם איפור ושיער
שמסודר בלוק ״לא מתאמץ״ (שתינו יודעת שהיית משקיעה שעה וחצי של
עבודה בשביל להיראות לא מתאמצת).
אני לא יודעת איך הגעתי לזה מתחילת המכתב, בילבלת אותי לגמרי.
הפרעות הקשב השתלטו עלי והנה לך עוד משהו שירשתי מהבת שלך.