עברו אותי הרבה סופות במשך הרבה תקופות
כל פעם אין לי מושג איך אני אעבור את זה,
אבל איכשהו אני עובר

כל סופה מכריזה שהיא הולכת ומתמשכת,
והיא כאן לתמיד
כל סופה באמת נראית כאילו היא הולכת ומתמשכת,
והיא כאן לתמיד
הן מאוד משכנעות הסופות האלו,
אבל הן נעלמות

ובינתיים זה כואב,
כמו משפדים את המוח שלך על שיפוד
וכל מה שידעת ואתה יודע - כמו נעלם,
ואתה מוצא את עצמך מרחף בעולם זר ומוזר,
בו אתה לא יודע כלום וכלום לא יודע אותך

וגם אם תלך, ותדבר עם אנשים,
הם לא יבינו את השפה שלך,
וידברו בשפה שונה, וגם אתה לא תבין

ולאן שתלך יסתכלו עליך ויתייחסו אליך,
כאילו היית דמות מצוירת שיצאה מסרט מצויר,
או כמו רוח רפאים,
שלא שייכת לעולם הזה,
העולם שכאילו מחפש להקיא אותך ממנו,
אבל אין לך עולם אחר.

כל הדברים האישיים שסיפרתי לעובדים הסוציאליים -
הם מפרסמים ברבים.

אי-אפשר לסמוך אפילו על כלבים,
כולם חארות.

ממרתף העינויים הלאה החוצה אל האוויר
מבור הקריה הלאה החוצה אל האור
מתא הכלא הלאה החוצה אל המרחבים
מהצינוק הצר הלאה החוצה להביט בשמיים

ואני לא כאן, גם אתה לא
אין לנו מה לעשות כאן מלבד לבכות ולהתאבל
ואתה לוקח אתך את התכריכים ומסמן אותי,
בדם ויזע ודמעות על מצחי המיוסר
ואתה מסמן דם על המשקוף,
כמו יפסח עליי מלאך המוות
ואתה מבעיר קטורת ומסמן תפילות,
כמו לטהר את האוויר מהסחי הזה

ואני הולך עם הגב לקיר
אין לי מה להגיד לך,
אתה חי בעולם אחר
ואני שואב חמצן מתוך החלון פנימה החוצה
ומתכנן את מותי בקפידה, בפרטי פרטים,
למען לא תהיה אי-הבנה

ועל השער נושבות הרוחות,
ובגני המשחקים מתנדנדים הנדנדות
לילה חורף ואיש לא יושב בהן,
רק רוחות הקודש של קרבנות ילדים

העיר מתעוררת מתרדמתה,
והרוחות עוזבות למקום אחר
אני לא יכול לישון,
למרות ש-כל הלילה הייתי ער
אני משוטט ברחובות הוזה, רעב וצמא,
ומחפש עיניים, ומחפש נשמה,
ומחפש לב אהבה,
אבל אין בנמצא.