[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
עצמאות

דורית אוהבת אותי. אני לא צריך לנחש או לחפש רמזים כי דורית לא
מסתירה ממני כלום. לפחות פעם ביום היא מחבקת אותי חזק ואומרת
בלי להתבייש שהיא מאוהבת בי. לא רק את הרגשות שלה היא חושפת
בפני בלי בושה. פעם אחר פעם היא יוצאת מהמקלחת כשרק מגבת עוטפת
את ראשה. ככה היא נעמדת מולי עירומה לגמרי, מביטה בי, קוראת לי
"מוש - מוש" ומחייכת חיוך אוהב. טיפת בושה אין בה, הכל גלוי
ישר בפנים.
אני שונה ממנה. לי יש אופי אחר. אני לא מתבייש להגיד שאני נצלן
שחי על חשבון הבחורה שאוהבת אותי. תבינו, אני גר איתה בדירה
המעוצבת שלה במרכז הישן של תל אביב. תראו לי עוד בחורה עם דירה
במיקום כזה. אז יש לי בחורה צעירה ואני גר איתה בדירה נהדרת
ונהנה מהחיים. מה רע?
במצב דברים שכזה מה הפלא שאני עושה כל מה שדורית רוצה? אם
דורית רוצה שנצא ביחד אני מתייצב ליד הדלת ויורד איתה לרחוב.
וכשהיא רוצה להציג אותי לראווה לחברות שלה כמו איזה תכשיט אני
משתף פעולה. וכשהיא רוצה להבריש לי את השיער אני נותן לה.
וכשהיא מבקשת ממני לעשות שלום אני עושה כמו ילד טוב והיא צורחת
מאושר. וכשהיא מבקשת שקט אני משתדל לשתוק. שמתי לב שהיא שמחה
כשאני מכשכש בזנב אז כל פעם שהיא מתקרבת אני מניע את הזנב
לצדדים כמו משוגע  והיא מאושרת. וכשהיא מאושרת, לי טוב. אז פעם
ביום היא מרימה אותי ומועכת אותי בחיבוק הזה שלה שלא ממש נעים
לי, אבל לי כדאי להמשיך במשחק הזה שגורם לה לחשוב שגם אני אוהב
אותה.
אני יכול לראות את כל יפי הנפש שבינכם מגנים אותי ואומרים שאני
דו פרצופי. תועלתני. אופורטוניסט ושאר מילים גבוהות. אבל מה
האלטרנטיבה שלי? להיזרק לרחוב ולחטט בפחים? או אולי ללכת למה
שאתם קוראים דיור מוגן ואצלנו זה המכלאות של צער בעלי חיים? לא
תודה. אני מעדיף להמשיך בהצגה. הרי יש לי כל מה שכלב יכול
לחלום עליו. החיים שלי כמו נלקחו היישר מדפי הכרומו המהודרים
של דוגסטר, אותו ירחון מהודר  שדורית מקבלת בדואר מארה"ב. יש
לי אוכל משובח בזמנים קבועים, יש לי כרית נוחה לישון עליה
ואפילו קולר מעור משובח עם יהלום מפאר את הצוואר שלי.
ולמרות זאת, משהו סמוי חלחל בתוכי והוא היה חזק ממני. מומחים
אולי יגידו שזה עובר בגנים והגיע אלי מאיזה אב קדמון, אולי. מה
שאני יודע בביטחון גמור זה שהיה בי רצון נסתר שלא עזב אותי.
אתם יודעים מה? זה היה יותר מרצון. זה היה יצר. היצר לחופש.
צורך לפרוץ החוצה מדמות כלב המחמד שאני משחק מול דורית. ידעתי
שיהיה לזה מחיר. ההיגיון אמר לא אבל הלב משך אותי לשאוף
לעצמאות. לרוץ לאן שאני רוצה. להחליט בעצמי מתי אוכל. להתחבר
עם כלבים אחרים, להריח את ישבנם ולמצוא כלבה כלבבי. לחזור
למקורות ולהשתלב מחדש עם הטבע. דורית כמובן שלא ידעה מכל זה.
היא הרי מרוכזת בעולם שלה ואני ממשיך לשחק את המשחק.
בסוף זה קרה. דורית נכנסה לאיזו חנות, השאירה אותי בחוץ ולא
קשרה טוב את הרצועה שלי. משכתי מעט והקשר נפרם. ניצלתי את
ההזדמנות והסתלקתי משם בריצה. רבע שעה לפחות רצתי בלי הפסקה.
הרוח פרעה את שערי וזקפה את אזניי. האף שלי חזר להריח ריחות
שחשבתי שנעלמו. רצתי על מדרכות, על כורכר ועל מדשאות. חציתי
ערוגות פרחים וכבישים. הייתי שיכור מרוב חופש. חגגתי עצמאות.
הייתי מאושר. בסוף החלטתי לעצור. אתם מבינים? אני החלטתי!
בעצמי. בלי שמישהו ימשוך אותי ברצועה או יצווה עלי. פשוט רציתי
לעצור ועצרתי. תגידו דבר טריוויאלי ואני אומר לכם שגם הדברים
הכי פשוטים כשהם ניטלים ממך, אז הם מקבלים נפח וחשיבות בלתי
רגילים.
מכל מקום, עמדתי שם בצומת דרכים והסדרתי לאט את הנשימה. שום
דבר לא בער. יכולתי לפנות ימינה. יכולתי לפנות שמאלה. יכולתי
להמשיך ישר. המוח התפוצץ מרוב אפשרויות. לא הייתי מורגל
בהחלטות. מימין ראיתי דוכנים של שוק ואנשים מלוכלכים עם שיני
זהב שזרקו סכין על חול. משמאל היה חניון גדול של אוטובוסים
רועשים. ישר לפנים היו בתים נמוכים ברחוב צר. סביבה לא מוכרת.
הבנתי שכדאי לי להיזהר כי מי יודע איך האנשים באיזור הזה
מתייחסים לכלבים. אז גם נזכרתי ביהלום שבקולר ובכלל נלחצתי.
מישהו עוד עלול לשחוט אותי בגללו.  ניסיתי לדמיין לאן דורית
הייתה הולכת מכאן. השיער נכנס לי לעיניים והפריע לי. התחלתי
להרגיש צמא. הייתי רגיל שפעמיים ביום דורית הייתה מניחה מולי
צלחת עם מים נקיים. ועכשיו, איפה אמצא מים? באמצע הכביש ראיתי
שלולית. פעם הייתי בז למסכנים ששותים מים מסריחים שכאלה אבל
באותו רגע לא הייתה לי  ברירה. הצמא הרג אותי והרגשתי איך
הלשון מתנפחת לי. ניגשתי לשלולית והורדתי את הראש לעברה. מתוך
המים הביטה בי דמות של כלב מסכן ואובד עצות. ליקקתי מעט רק כדי
להשיב את הלחות ללשון ואז הרגשתי ברוח גדולה שהתיזה משם את
השלולית. כמעט שנדרסתי. רצתי מיד בחזרה למדרכה. עכשיו כבר היה
לי ברור לאיזה כיוון אפנה.
בזנב שמוט נסוגותי לאחור. ניסיתי לשחזר את המסלול שעשיתי. שעות
הסתובבתי ברחובות בחיפוש אחר מראה מוכר. בינתיים הערב ירד.
פנסי רחוב נדלקו ויצרו צללים מפחידים על קירות הבתים. הרעב
הציק לי מאוד. בצידי הכביש היה זרוק זבל אבל מעט הכבוד העצמי
שעוד נשאר לי עצר אותי מלהתקרב אליו. רצתי כמו משוגע בלי לדעת
לאן. נבחתי בכל הכוח "דורית" בתקווה שתשמע. זקנה אחת ניסתה
לתפוס אותי אבל אני התחמקתי ממנה.
באמצע הלילה, כשאני רועד מפחד, מרעב ומעייפות הגעתי לכיכר
העירייה. סוף כל סוף מקום מוכר. ראיתי את הספסל שדורית ואני
ישבנו עליו רק אתמול. בסך הכול יום אחד עבר אבל לי זה היה נראה
כמו נצח. אומרים שלכלבים אין דמעות? אל תאמינו. טיפסתי על
הספסל, ניסיתי למצוא זכר לריח של דורית ויללתי מגעגוע אליה ממש
כמו תינוק.
בשלב מסוים אמרתי לעצמי "מוש - מוש, אם לא תתאפס על עצמך תגמור
באיזו מכלאה. אז קדימה, תתאמץ להיזכר בדרך הביתה". הלכתי לפה,
הלכתי לשם ולפנות בוקר מצאתי.
בשמונה, כשדורית ירדה להוציא את העיתון מתיבת הדואר, היא ראתה
אותי שוכב חצי מעולף ליד דלת הכניסה לחדר המדרגות. היא צרחה
משמחה ונתנה לי כזה חיבוק שכמעט הרג אותי לגמרי.
למעלה, בדירה, אחרי צלחת גדושה של רויאל קאנין טבול בחלב,
תליתי מבט אוהב בדורית. נפנפתי בכל הכוח בזנב. לא כי דורית
ביקשה אלא כי זה מה שרציתי לעשות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הכפתור 'אני
רוצה עוד'
המופיע בתחתית
הדף האחורי,
הופיע במקור
באתר למכירת כלי
נגינה
מזרחיים..."






מתוך הרצאתו של
חליל צד
(צדיקוב),
מומחה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/5/20 18:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה