מתרגלים לזה, כל יום מ-חדש
אותן המחשבות שצפות כי סתם,
אותם רגליים יחפות על הקרקע כי חם
הבדיחות... השנינות... חולפות גם הן
כמו טיפות מים ממטרה המתאדות
בחום הקיץ העולה מתוך האדמה
באדמה הרטובה הרותחת פנימה
את נשמתה

והיום, כמו אתמול,
אותם צקצוקי לשון
אותם חצים מקנטרים
של צחוק, של חידלון
והוא מגשים משאלות
"כל הלילה הן רוקדות"
על מסך הטלוויזיה בשחור-לבן,
ליד נעלי הבית בפיג'מה על הכורסה

ואת נשמתה, רגליים יחפות
ארגזי תכלת לבנים מוטלים לא מסודרים
מקיצים מחלום על זיכרונות ביעותים
נחים בחלונות מול שקיעת שמש ורודה
ואותה ילדות לא מניחה
אותם מאבקי כוח, טרור של יד חסונה
אותם צווחות של גוזלים שמבינים שמשהו לא בסדר
בעודם כלואים בגנים ובבתי-ספר,
עם גדרות ושומרים וסוהרים שקוראים לעצמם מורים

אבל היא הייתה ילדה של חופש,
היא הייתה ילדה של ים
עם ספר ותפוח הייתה יורדת לחוף,
קוראת עד ששקעה השמש
והיא הייתה רגילה למים,
ולמרחבים בצבע תכלת
ולא ידעה מחסור בתנועת הרגליים,
ובאופקי המחשבה
כי חותכי המחשבות,
לא טיפלו בה.