כשהלכתי דרך הכיכר
שמעתי כל כך הרבה אנחות.
החדשות בדיוק הגיעו לכולם -
נשארו לנו חמש שנים לחיות.
שדרן החדשות אמר בעצב
שכדור הארץ כמעט ומת.
בכה כל כך הרבה וידעתי
שהוא אומר את האמת.

שמעתי טלפונים, אופרות, מנגינות שאהבתי,
ראיתי ילדים, צעצועים, תכניות שזכרתי,
הראש שלי כאב כמו מחסן
שנגמר בו המקום
ואני רציתי לדחוס בו עוד,
לדחוס בו הכל.
את כל האנשים השמנים והרזים,
את כל האנשים הנמוכים והגבוהים.
את כל מי שיש לו אנשים,
את כל מי שאין לו אנשים.
אף פעם לא חשבתי שאצטרך כל כך הרבה אנשים.

מישהי בערך בגיל שלי איבדה את זה
והכתה כמה ילדים.
אם לא היו עוצרים אותה
היא הייתה הורגת אותם, באלוהים.
חייל עם יד שבורה בהה
בגלגלים של איזו מכונית.
שוטר נישק את הרגל של מטיף
וזה גרם לקוויר להקיא.

ואני ראיתי אותך בגלידרייה,
שותה בכוס גבוהה מילקשייק קר,
חייכת ונופפת, את בשלך,
לא חושב שידעת שאת בשיר הזה בכלל.

היה קר וגשום והרגשתי כמו שחקן
וחשבתי על ההורים, רציתי לחזור להיות מוגן,
לפרצוף שלך, למראה שלך,
לצורת הדיבור,
בואי נתנשק,
את יפה כל כך,
בואי נצא לטיול.

יש לנו חמש שנים,
איך זה קרה?
חמש שנים,
איזו הפתעה.
חמש שנים,
כואב לי הראש,
חמש שנים,
בואי נברח מפה!
חמש שנים.