נגמרו הימים היפים
האיש יושב לי על העורק של הצוואר
אי-אפשר לנוח, צריך לעבוד,
כדי להיחלץ מהייאוש הזה

יותר מדי מילים, יותר מדי טיפשות
כמו מהדורת חדשות שרודפת מהדורת חדשות

האיש פסיבי, מה שאומרים לו - עושה
רק כשאני אומר אני אהרוג את עצמי,
הוא אומר - אל תעשה
אבל מי שומע לו...

הרי אם הייתי שומע לו,
הייתי מת מזמן
אז מה פתאום אתה כאילו בא להציל את חיי.

יש יותר מדי ערפל כחול באוויר
יותר מדי תלות באלכוהול,
פחות מדי סיבות לא לשתות
יותר סיבות לכתוב

יש את היד שלוחצת על ההדק ומפוצצת את המוח
ויש אנשים רעים שאומרים דברים רעים,
ולא מבינים מה הם אומרים
כמו למשל -
"אנשים שלא מבינים מה הם אומרים -
לא צריכים לחיות בקרבנו"

אבל אני אומר כל אחד והשריטה שלו
למה אני צריך להתחשב בשריטה שלך,
ואתה לא בשלי
גם אני פגוע נפשית ופיזית מהחברה הישראלית
גם אני הלום קרב מהחברה הישראלית האלימה
גם אני עברתי התעללות על-ידי החברה הישראלית
בשם הצלקות שאנשים נושאים על גבם,
הם מרשים לעצמם להרוס אנשים אחרים,
או להרוג אותם

בשבילם להרוג אדם זה כמו להרוג מקק
כמו ספירת גופות נטבחות בסרט פעולה,
בו הדמות הראשית הורגת אנשים
בקצב של עשרה לדקה
תרבות המערב

המדינה מאמנת אנשים להרוג אנשים בקרב,
מי ערב שהם לא יעשו את זה אזרחית?
הרי המחסום כבר נשבר, הם לקחו חיים,
מה זה עוד אדם פה, אדם שם,
גם אם הוא מבן עמם.

תרבות המלחמות מטפחת אנשים שהורגים
גם באזרחות
נקיפות המצפון הורגות כל רגש חמלה
והזעם על התיעוב העצמי שלכאורה לא מוצדק,
גורם לאנשים לעשות מעשיי זוועה
בלי להתחשב בתוצאות
שלהם או של הזולת, או של אחרים בהם

עולם בו אנשים הורגים אנשים
הוא לא עולם נאור
ולא משנה מה הסיבות להרג

עולם בו אנשים חיים
בלי לדעת למה הם חיים
מה תכלית החיים
ומה חוקי החיים -
הוא עולם משוגע,
חסר דרך

זה הטבע?
זה לא הטבע המתוקן,
אלא הטבע המקולקל
טבע האדם נוצר מקולקל מלכתחילה,
אבל אין זה אומר שזה מצבו הטבעי
אלא יש לתקן אותו.

מי גר שם?