לכל אחד יש את החלום להיות מפורסם.
שיבואו אליו הביתה לעשות כתבת מגזין על ה"דבר החם הבא",
לזכות לטעום אפילו 10 מתוך 15 דקות התהילה,
שיפנה אליו זמר מפורסם,
אולי יוני בלוך ואולי זמר אחר למשל,
ויגיד להם "היי, אחלה שיר! אני רוצה להלחין אותו".
לצפות במספר העוקבים עולה ועולה,
לראות כמה אנשים פתאום מעוניינים להכיר אותך,
ואנשים שהכרת פעם נזכרים שהיית קיים.

כל אחד רוצה להיות קצת יותר ממי שהוא עכשיו.
והרי זה טבעי- ראו
אריסטו כבר אמר שכולנו שואפים לאושר,
אבל מעטים מודים בכך שהשיגו אותו.
מפני שהוא קשה להשגה, ואם כן, אז האם בכלל?
כי זהו מושג יחסי ומשתנה מאדם לאדם ומרגע לדודלי.
אז האם אי פעם מישהו היה מאושר?
האם אי פעם מישהו יהיה?
האם זה מדכא לשאול שאלות קיומיות?

כל אחד רוצה שידעו מי הוא,
שהוא יהיה קצת מרכז העניינים.
לא בקנה מידה עולמי, אפילו במרחב מצומצם,
סתם להיות פתאום מישהו מעניין.
וזה קצת כמו סם, ממכר ומסוכן,
כי זה ממש ממש כיף אבל שואב אותך.
ופתאום אי אפשר להיעלם מתחת לרדאר.
ואנשים יזכרו לך הכל,
גם אם זה דבר שאתה מת לשכוח.
וחברים, אתה לא יודע אם הם שלך,
או הם של הפרסום והאגו שלך.

וכולנו תכלס ממש אותו דבר.
לב אחד, 2 ידים ,2 רגליים, מוח, פה.
בעטיפה החיצונית אפשר לשנות מה שרוצים,
אבל בבסיס, כל מי שקורא את זה כמוני.
לכולם יש תודעה ומחשבה,
וחוסר ביטחון ועודף ביטחון,
ומחשבות שווא על דברים שלא נודה בהם.
וכשאנחנו רוצים פירסום ותהילה אנחנו רוצים קהל של אנשים.
אנשים שכל אחד מהם כמונו.
לב אחד פה מוח וכבר עברנו על הרשימה.
אז אין בעצם טעם להתפרסם
אם תקבל מחיאות כפיים
מעצמך, ועצמך, ועצמך, ועצמך

אז ויתרתי על להתפרסם,
ואני אמחא לעצמי מחיאות כפיים לבד על הספה.