[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניהיליסט רדיקלי
/
המניין האחרון

שנות ה-90, דרום לבנון.

הייתה לי תכנית שהסתובבה אצלי בראש לא מעט זמן, והתכנית הייתה
לירות בזרת שלי. הנחתי שזה לא יהיה כזה נורא, הרי למה אנו
זקוקים לזרתות ברגליים? למה אנו זקוקים לאצבעות ברגליים בכלל?
בכל מקרה זה שריד חסר תועלת מימינו כקופים שטיפסו על העצים של
אפריקה, שם היינו צריכים את זה על מנת להיתלות ולנוע בקלות רבה
יותר. כיום האצבעות ברגליים מיותרות למדי, וההנחה הפרועה שלי
היא שבעוד כמה עשרות אלפי שנים הם יעלמו בכל מקרה על ידי
התפתחות אבוליוצינית טבעית, אז בתכלס אני אקרב את עצמי יותר
לבני האדם של העתיד.

יום יום הייתי יושב במגדל השמירה ומביט על הזרת שלי. כמו בזום
ארוך ואיטי של איזה מותחן צרפתי. הנה הזרת, הנה הקנה. לאחר שזה
יקרה, לקב"ן לא יהיה יותר תירוצים. כמובן, אם אתה אכן אובדני
הם ישחררו אותך. אך העניין הוא שהם לא מאמינים לך - לכן, עליך
להוכיח את עצמך. יחסית לתדמית של בירוקרטיה כמאפיין למערכת קרה
וחסרת אנושית, הדבר שהכי אהבתי בהתמודדות איתה זה משחקי המוח
והתעוזה שהיא מכריחה את האדם להשתתף בהם. להתמודד עם אנשים
כאינדיווידואלים זה חופשי, חופשי מדי. כאשר אתה מציב הגבלות על
התנהגות וצרכים בדמותה של הבירוקרטיה והקודים הסגורים שלה, אז
לאינדיווידואל יש הזדמנות אמיתית למצות את הפוטנציאל המוחלט של
האישיות שלו.

בתוך כל סערת הרגשות הזאת, הודיעו לי שמציבים אותי מחדש, בבסיס
אשר קרוב יותר אל לבנון ואל הסכנה. בנוסף אליי, היו עוד 10
חיילים במוצב; הקצין ליאם, אבירם, נדב, אדיר, גל, יוסף, זיו,
ואדים, יוגב, ואיתן.

כשהגעתי לשם הסתבר מדוע היו זקוקים לי כל כך בדחיפות. אחד
החיילים נהרג במהלך היתקלות עם לוחמי חיזבאללה, והם היו צריכים
מישהו שישלים את המניין במהלך השבעה. לפחות מנוסים בינינו, יש
בצבא הישראלי חוק, שבו אמורים להיות בבסיס לפחות 11 חיילים -
לאו דווקא מסיבות פרקטיות, אלא שיהיה מספיק על מנת לקיים את
התפילות והמצוות היהודיות, ואחד שיהיה בשמירה.

הייתי אתאיסט מוחלט, אבל לא הייתה לי בעיה להשתתף בתפילה.
כולנו קמנו, אחד אחרי השני. סיימתי אחרון לאכול. איתי סיים
ממזמן אך המשיך לשבת. קמתי לעבר הדלת, ושאלתי אותו, "אתה בא?",
הוא ענה לי שלא. לא הבנתי למה, אבל מכיוון שהייתי חדש, לא
חשבתי על זה והלכתי אחר כולם לבית הכנסת.

נכנסתי לבית הכנסת. כולם היו שם. "איפה איתי?", שאל אחד
החיילים. אמרתי לו שהוא נשאר בחדר האוכל. "הוא עדיין אוכל?"
"לא, הוא פשוט יושב שם."
"למה?"
"לא יודע".
"אני אלך לקרוא לו" אמר ואדים.

אחר דקה ואדים חזר ופנה ישירות אל הקצין. הוא אמר שאיתן מסרב
לבוא. "מה זאת אומרת? למה?"
"הוא אמר שהוא מעדיף לאונן".

הקצין ליאם רץ במהירות בחזרה אל חדר האוכל וכולנו אחריו.
"אתה לא יכול להכריח אותי להשתתף בזה", אמר איתן.
"אוקי, אז תחליף את שמעון בשמירה".
"לא, זה לא הזמן שלי. שמרתי בלילה. מגיע לי 8 שעות מנוחה."
"מה הבעיה שלך להשתתף אבל? מה הבעיה?", צעק ואדים.
"לא רוצה - מה תעשה?"

ואדים תפס אותו בחולצה ודחף אותו לעבר הקיר. איתן רק צחק. מי
היה חבר טוב יותר שלו, אני או אתה? הוא אמר לואדים. "בדיוק
בגלל זה אנחנו לא מבינים למה אתה עושה את זה." במהירות איתן
תפס את ידו של ואדים ועיקם אותה, דבר אשר שחרר את אחיזתו בו,
והסצינה הזאת הסתיימה לה.

מה שעוד יותר סיבך את העניין זו העובדה שואדים כלל לא היה
יהודי, לכן, למרות שלא רק שהיה מוכן להשתתף, אלא היה הנחוש
ביותר בגישתו כלפי כנען, ואולי בדיוק בגלל זה - נכונותו לא
הייתה רלוונטית. לא משנה מה, הכל היה תלוי באיתן.

בלילה של אותו יום שיחקנו טאקי במשרד של המפקד, כולם חוץ
מאבירם שהיה בשמירה, ואיתן.  לאחר שהקצין הפסיד ויצא מהמשחק
החליט, כנראה משעמום, לשתף אותנו בפוליטיקות הישנות של המקום,
שעבורי היו גילוי חדש אבל כל כך מסעיר. הוא טען שאיתן עושה את
זה כדי להשיג את מה שהוא מעוניין בו משרגלו דרכה במקום, שינוי
שיבוץ. "הוא עושה ניצול ציני של חלל צה"ל", הוא אמר, וכולם
הסכימו אותו והמשיכו ללכלך על הנידון, גם בכל מיני עניינים שלא
קשורים בכלום לקושיה המוסרית.

יומיים למחרת הקצין קרא לנו ואמר שיש לו הודעה שתשמח את כולנו.
הוא דיבר עם הרבנות הצבאית והם שולחים חייל דתי-לאומי מפיקוד
צפון במיוחד על מנת להשתתף במניין. יכולתי ממש להריח את נשימות
הרווחה של חלק מהחיילים, שעבור חלק גדול מהם הייתה חשיבות
גדולה לטקס הדתי.

לפתע מימני שמעתי, "אין צורך לדבר כזה". זה היה איתן. כל
העיניים פנו אליו.
בחיי, היה לו חוש דרמטי מפותח, כי לאחר מכן הוא לא דיבר במשך 5
שניות שלמות, שהרגישו הרבה יותר מכך. והם היו מספיקים עבורי,
על מנת להגיע למסקנה, שבטח, הוא שינה את דעתו.

"גם נדב לא מוכן להשתתף".

נדב, בניגוד לגישתו הניהיליסטית של איתן, נימק את החלטתו על
ידי עקרון פילוסופי-פוליטי: "אילולא הדת, לא היה סכסוך. ללא
הסכסוך, יעקב לא היה נהרג מלכתחילה. אם יעקב היה חי, אין
שבעה."

וכך זה נהיה, שלאחר כל יום ועוד יום, עוד ועוד התנגדו להשתתף
במניין. עד שבסופו של דבר, היחידים אשר עוד ניסו לשכנע היו
ואדים, ויוגב, דתי לאומי.
הם מעולם לא הצליחו.

זה היה בלילה והייתי לבד במגדל השמירה. טענתי את הנשק. הוצאתי
את הנעל הכבדה והמסריחה. יכולתי לראות את הזרת על ידי הכוונת.
יריתי - אך הרתע היה כל כך חזק שבכלל לא פגעתי. כל המוצב שמע
את הירייה, ומיהר להעלות על ציוד ונשק ולהתייצב במקום.

"מה קרה? מה קרה?", צעק הקצין. כולם ירדו למצב כפיפה, על
ברכיהם. אין דבר יותר כואב ממצב כפיפה.
"זה הגיע משם", כיוונתי עם האצבע לאחד הכיוונים. הרוח הייתה
קרה, והדף חזק אחד בדיוק הגיח ושיטח עשבים לאורך ההר שממול.
הם כיוונו את הנשק לכיוון השרירותי. אני עוד לא טרחתי לנעול
מחדש את הנעל, לכן השתדלתי להישאר בתוך המגדל. היה שקט, לדקות
ארוכות. היה רעש חזק חזק של צרצרים. בכל הלילות ששמרתי בהם לא
היה רעש כזה. היה חשוך, והיה קר. זה הגיע משם, זה הגיע משם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק שתדעו שדורון
שפר לא כזה טוב
בסטנגה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/5/20 18:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניהיליסט רדיקלי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה