1
חן סיימה את כל סידורי הבוקר, מקלחת, צחצוח שיניים, איפור קל
וסנדוויצ'ים. היא הניחה על השולחן את הכסף למורה למוסיקה של
הבת וחתמה על טופס האישור לטיול של הבן. בין לבין, הכינה לעצמה
קפה שחור בכוס פלסטיק גדולה עם ידית. היא לא אוהבת קפה חם מדי,
כך תוכל לשתות אותו בלגימות ברמזורים עד שתגיע לעבודה. מפעם
לפעם היא הביטה בשעון. "יש מספיק זמן להגיע גם אם יהיו פקקים",
חשבה. בסוף לבשה בגדים שהכינה בערב, חולצה לבנה חדשה שקנתה
בנסיעה האחרונה בפריס ומכנסיים שחורים. נעלה נעליים שחורות עם
עקב בינוני, הניחה על הכתף תיק קטן שחור, לאחר שבדקה שהטלפון
והארנק בפנים, וגלגלה את המזוודה הקטנה, גם היא בצבע שחור,
לכוון הדלת, לא לפני שעצרה ליד המראה הקטנה ומרחה ליפסטיק על
שפתיה וחייכה לעצמה, " יום טוב לך כבוד השופטת ".
רק לאחר שנכנסה לרכב והניעה אותו היא הבינה שהיום לא מתחיל טוב
כל כך . מנורה אדומה נדלקה והבהבה מול עיניה. "מה זה יכול
להיות", חשבה, "הרכב הניע, כך שזה לא המצבר". היא הסתכלה על
לוח השעונים, "ברור, אין כמעט דלק, אם לא יהיו פקקים ברמזורים,
אספיק למלא בדרך לבית משפט בתחנה שבחשמונאיים". היא לחצה על
הגז והתחילה בנסיעה. פתאום הרגישה שהנעל לוחצת בדיוק במקום
הרגיש, העצם. היא נזכרה שהתכוונה לגשת לסנדלר בכדי שירחיב לה
אותה. עכשיו, כל היום היא תצטרך להסתובב עם נעל לוחצת. אולי
תוכל להשיג פלסטר אצל מישהו. בתיק שהיא לוקחת איתה לנסיעות עם
הילדים תמיד יש הרבה טישיו, מגבונים , פלסטרים ואפילו בקבוקון
של יוד. אבל עכשיו, בתיק הפלצני של "שאנל" לא היה מקום לזה.
היא החליטה שבזמן הדיונים תוריד את הנעל, "בכל מקרה אף אחד לא
רואה את הרגליים שלי".
בערב היא הספיקה לעבור על התיקים שיהיו בדיון. כמו תמיד,
התיקים בבית משפט לענייני משפחה היו על סכסוכי ירושה, ריבים עם
הידוע בציבור של המנוח, תביעות מזונות, גניבות זרע ורישום
הסכמי ממון. רובם היו חדשים, אבל חלק חזרו לדיון שני ואפילו
שלישי. אחד התיקים היה זכור לה היטב. איש הי-טק בעל חברה,
שלאחר הגירושים הציג את עצמו כמי שחי מדמי אבטלה, גר בדירת חדר
שכורה בשכונת התקווה, ואינו מסוגל לשלם מזונות ראויים לילדיו.
היא זכרה אותו, עומד מולה בחולצת גולף לבנה וג'ינס, עם פלפון
חדיש ושעון "רולקס", עם מבט חצוף וחיוך מתנסה על שפתיים. אבל
הפעם אשתו הגישה הוכחות על ההכנסות הלא מדווחות שלו.
הרמזורים "ריחמו" עליה, ובתחנת הדלק התור היה רק למשאבות
התדלוק העצמי, זול יותר, המזכירה אתי השיגה לה פלסטרים וכדור
אקמול.
כבוד השופטת חן  ברק נכנסה לאולם הדיון, התיישבה, הורידה את
הנעל והזיזה את האצבעות הכואבות שברגלה.
במשך היום התקיימו הדיונים כסדרם. גם הפעם ההי-טקיסט, סרבן
מזונות, הגיע בחולצת גולף לבנה וג'ינס, אבל החיוך המתנשא שלו
נעלם. בצהריים חן הלכה לבית הקפה של המוזאון, שם קבעה עם כמה
עמיתים לארוחה. עד שהמנות הגיעו היא שוחחה עם הילדים ובעלה.
אחר הצהרים הדיון בתיק הרחקת קטין מהבית בגלל אלימות התקיים
בדלתיים סגורות. הנער האלים היה גבוה, רזה, מסופר קצר עם מספר
פסים מגולחים בצדדים, ועל פניו גיחוך מזלזל. חן חשבה שאמא שלה
בטח הייתה קוראת לו "פרצוף דורש סטירה". לדיון בתיק של הקטין
הגיעו נציג המשטרה ועורך דין מהסיוע המשפטי. בזמן שהשוטר הסביר
את סיבת המעצר , החל הנער להתפרע, צעק וקילל את כולם ובמיוחד
את אמו, ואף קרא לה זונה. האמא, אישה בסביבות גיל  שלושים
וחמש,  ישבה בפנים אטומות ולא הגיבה לצעקות של בנה. כבר יומיים
הוא נמצא במעצר על גנבה, איומים ואלימות כלפי בני משפחתו, אמו
וסבתו. השכנים הזעיקו את השוטרים כי ידעו שאמא שלו לא תעשה את
זה. כבר זמן רב שהיא סובלת בשקט את ההתנהגות של בנה, בן
החמש-עשרה. השופטת קראה את הדוחות של העובדת סוציאלית
והפסיכולוגית. שתיהן ציינו שאמו התפרנסה מזנות, אבל הוסיפו
ואמרו שדאגה תמיד לתנאי מחייה סבירים מאוד, בית מסודר ואוכל.
השופטת בקשה לתת לנער כוס מים, ואמרה לו בקשיחות, "תשתה, ואם
לא תפסיק לצעוק אחזיר אותך למעצר בבידוד. הבנת !" והכתה בכף
ידה על השולחן. הנער המבוהל השתתק. ואז, כולם שמעו את השופטת
חן ברק אומרת בשקט " גם זונה יכולה להיות אמא טובה".
לאחר הדיון חזרה חן ללשכתה עייפה ועצובה. היא מזגה לעצמה מים
קרים, התיישבה וחשבה על כמויות רוע הלב, האכזריות, היחס הלא
אנושי לזולת ומיוחד לקרובי משפחה, הורים, ילדים שנשפכו ביום
אחד באולם המשפט.

2
יהודית סיימה את עבודתה. "צריך לקנות חטיפים לבית הספר",
הזכירה לעצמה. היא תמיד הקפידה מאוד לתת בטחון לחן, זכרה את כל
הדברים הקטנים כדי שבתה לא תרגיש שונה, מסכנה או מוזנחת בגלל
שאמה שכחה לקנות או להכין דברים לגן וכעת לבית הספר. היא לא
יכלה לשכוח איך בזמנו היא בעצמה הרגישה כשהיתה מגיעה לבית הספר
ללא ספרים, או מחברת, או צבעים או סנדוויץ' שאמה לא דאגה להכין
לה. היא תמיד רצתה להיות "כמו כולם". אבל המשפחה שלה לא הייתה
"כמו של כולם". אבא שלה נהג להעלם מהבית  ולחזור אחרי חודשים
בלי כסף, מלווה מחברים ומשאיר את אמא שלה עם חובות. ההורים
שלה, זוג עולים חדשים צעיר מרומניה,  נזרקו לעיירה קטנה במרכז
הארץ, לדירת שלושה חדרים קטנים של עמידר בלי עבודה ועזרה
כספית. לא היה להם מקצוע, לימוד השפה לא התקדם מהר מספיק והיה
צורך בעבודה בכדי לקנות אוכל. אבא, בחור צעיר וחזק התחיל לעבוד
אצל הירקן בשוק. הוא רכש חברים שלא עזרו אלא הזיקו, ועבר לאט
לאט מעישון סיגריות לחומרים אחרים. לאחר שהירקן פיטר אותו בגלל
גניבה, הוא  לא מצא עבודה אחרת ונסע לעבוד בבניין וחזר הביתה
רק בסופי שבוע. כאשר יהודית הייתה בת חמש, אביה ביקר בביתם
בפעם האחרונה ולאחר ריב עם אמה יצא בטריקת דלת ולא חזר יותר אף
פעם. מלחמת יום הכיפורים "הצילה" את אמה מעגינות על ידי כך
שהפכה אותה לאלמנת צה"ל, אבל היא לא התחתנה פעם שנייה. אמה
עבדה במשק בית אצל אנשים עשירים בישוב שכן, עם בתים גדולים
ודשא מטופח. פה ושם הסתובבו בבית גברים לתקופות קצרות ואחד מהם
אפילו גר איתם במשך שלוש שנים. ליהודית זה לא הפריע, הם לא
הציקו לה. אף אחד לא הפריע לה בחדר, שהיה רק שלה, אליו הייתה
מביאה חברות ומאוחר יותר גם חברים.

3
יונתן היה הבן של המורה לספרות. לאחר חברות של כחצי שנה בין
כיתות י"א וי"ב וביקורים רבים בחדר שלה התברר ליהודית שהיא
בהריון. היא ספרה על כך לאמה וקבלה ממנה שתי סטירות לחי
כואבות. הביקור של אמה אצל ההורים של יונתן הסתיים גם הוא
בסטירה שקבלה אמו אחרי שקראה ליהודית זונה. את יונתן שלחו
לפנימייה צבאית. בהתחלה בחופשים שלו יונתן ביקר את יהודית אבל
לאחר כמה חודשים הפסיק. המועד להפלה התפספס וכך בגיל שבע עשרה
וחצי סיימה יהודית את הלימודים ללא בגרות ועם בת קטנה, שקראה
לה חן. ההורים של יונתן, "הפולנים" כפי שאמה הייתה קוראת להם,
הביאו עגלה, מיטת תינוק ובגדים. מפעם לפעם היו שולחים חבילות
עם חיתולים, אבל לא באו לבקר את הנכדה שלהם.
לאחר חצי שנה בבית עם התינוקת, יהודית התחילה לחפש עבודה. היא
הייתה בחורה חייכנית, חרוצה ופקחית. אמה יכלה לעזור לה רק
בחיפוש עבודות במשק בית, אבל יהודית הרגישה שזה לא נכון עבורה.
הזמנים השתנו, היא לא רצתה ללכת בדרכה של אמה וקיוותה לעתיד
טוב יותר בשבילה ובשביל בתה. היא פנתה לעזרה לאנשים שהכירה.
הירקן, שאביה פעם עבד אצלו, איש חביב שהרבה להתלוצץ איתה אמר,
"מה את מחפשת עבודה, תחפשי חתן". אבל גם הסביר שצריך לחפש
עבודה עם תלוש משכורת ותנאי עבודה מסודרים, הוא המליץ עליה
למנהל סניף הדואר בישוב. שם החלה לעבוד בסידור חבילות ומכתבים
רשומים בחדר האחורי של הסניף. שעות העבודה המסודרות עם הפסקת
צהריים, אפשרו לה מאוחר יותר להגיע הביתה לצהריים עם חן. אבל
המשכורת הייתה נמוכה ובקושי  הספיקה לאוכל והוצאות בית. חן
גדלה וכך גם ההוצאות עבורה. יהודית חפשה עבודה נוספת. לא היו
לה הרבה אפשרויות. לפעמים לפני החגים היא הייתה עוזרת לאמה
בניקוי הווילות הגדולים. פעם אחת, כאשר הן חיכו בתחנת אוטובוס
היחיד שנכנס לישוב "של עשירים", היא ראתה מודעת דרושים למנקה
לפאב בשעות הערב. היא התקשרה לברר פרטים, הוזמנה לשיחה והתקבלה
לעבודה שלוש פעמים בשבוע בתשלום כפול ממה שקבלה בדואר. היא
אזרה אומץ ובקשה מהסבים "הפולניים" עזרה, להחזיר את חן, שהייתה
אז בת שמונה, מהצהרון או להסיע לחוגים.
בפאב היא עבדה בשטיפת כלים ובניקוי שולחנות ורצפות לאחר
הסגירה. לפעמים היה המנהל מקפיץ אותה הביתה. לאחר תקופה קצרה
הוא כבר סמך עליה שתסגור את הפאב ותפעיל את האזעקה לבד והיה
יוצא יותר מוקדם. במקרים אלה יהודית הייתה מזמינה מונית. היו
נהגי מוניות שבקשו ממנה לקיים יחסי מין וכאשר הייתה מסרבת סננו
לכוונה "זונה". "אני לא", היא הייתה עונה להם.
חיי המין של יהודית היו עלובים. בהתחלה, יונתן עוד היה מגיע
בסתר לבקר אותה, ואמה הסכימה במחשבה שאולי הם יתחתנו בסוף,
למרות הסירוב של הוריו. אך במהרה הביקורים פסקו. לאחר הצבא הוא
נעלם לה ולהוריו בדרום אמריקה הגדולה. במשך השנים הראשונות
אחרי הלידה, היא הייתה נזכרת בו בלילות. כבר לא בקטע רומנטי,
אלה יותר כדאגה לחלק הביוגרפי של הבת שלה, איפה נמצא האבא
הביולוגי שלה.
הטיפול בחן, הקניות, הבישולים, הניקיונות והדאגה לאמה שחלתה
בסוכרת, בגלל העצבים לדבריה, לא השאירו ליהודית זמן לעצמה. את
כל זמנה הפנוי הייתה מעבירה במיטה בכדי לצבור כוחות ליום הבא.
החברות ניסו לגרור אותה למסיבות ולארגן לה דייטים. אבל הכל היה
נגמר בפטפוטים וסקס ברכב של הבחור. ברור שלא היה המשך לזה.
מהעבודה צמחו כמה "רומנים" קצרים, לרוב עם גברים צעירים ולא
מסודרים. אמא התנגדה נמרצות שתביא משהו הביתה והיא כיבדה את
זה. אבל, היא הייתה זקוקה לחיבוק, להרגיש חום של גוף גברי,
ידיים מלטפות ונשיקות קטנות על הצוואר. היא גם הייתה זקוקה
לעזרה ולדאגה של מישהו, להתעניינות בה ובבת שלה. את כל זה היא
לא הצליחה להשיג והאשימה את עצמה.  

4
הפעם הראשונה שלה הייתה בחג פורים. במסעדה הצמודה לפאב, חגגו
מסיבת פורים רבת משתתפים, כולם מחופשים, שיכורים ושמחים. גם
הברמן היה מחופש ויהודית החליטה להשתלב בחג השמח הזה. היא לבשה
גרבי רשת, מכנסון ג'ינס וגופיה מבד מבריק עם מחשוף עמוק. על
ראש שמה פאה בלונדינית, וגם התאפרה, לא מוגזם אבל יותר מתמיד.
היא התיישבה בכיסא גבוה בקצה הבר ושתתה משקה שהברמן הגיש לה.
גבר התקרב אליה ונעמד די צמוד. הוא היה בסביבות גיל חמישים,
סוכן ביטוח שפעמים רבות היה יושב בפאב עם הקליינטים שלו. "הי",
אמר, "איך קוראים לך?" היא חשבה שהוא מתלוצץ כי הוא הכיר את
שמה. "איך קוראים לך?", הוא חזר על השאלה. אז היא הבינה שהוא
לא הכיר אותה מחופשת. "פורטונה", ענתה.  "כמה את לוקחת?" 300"
שקל". "וואו, את יקרנית", שרק. "אני טובה", ענתה לו יהודית
וחייכה. "אז בואי", אמר, "נראה אותך". "לאן", שאלה. "אני אראה
לך". הם יצאו מהבניין והוא הלך לכיוון הבריכה, משם פנה לסככה
שליד מגרשי טניס. הוא נראה כמו אחד שהכיר היטב את המקום וכנראה
שלא פעם היה מביא לשם נשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שיהודית
קבלה כסף אחרי ששכבה עם גבר. "את באמת טובה", אמר ועזב. היא
נשארה לבד. מה הרגישה? התביישה ממה שקרה? אולי המשקה ששתתה
קודם המם אותה. יהודית התיישבה על אחת הכיסאות שהיו סביב
הבריכה והסתכלה על הכסף שעדיין החזיקה ביד. כאשר חזרה לכיסא
שלה בפאב פגשה את מבטו של הברמן, הוא הגיש לה משקה קר חדש
ואמר, "לא ציפיתי ממך". "גם אני לא", ענתה לו.
מאז, פעמיים בשבוע יהודית הייתה מתיישבת בכיסא הגבוה בפינת
הפאב לבושה בפאה בלונדינית ונטולת כל סימני זיהוי אפשריים.
הקליינטים שלה היו גברים מבוגרים, חלקם אלמנים והשאר חרמנים.
רובם לא היו בכושר. כאשר אחד מהם, בן 89, ביקש להראות לה ציור
של אישה דומה לה בביתו, היא היססה. "את לא צריכה לפחד ממני,
אני לא מתעניין בבחורות", אמר וחייך. אבל כאשר ביקש שתישאר
אצלו עד הבוקר ענתה, "אני לא יכולה, הבת שלי לא נרדמת עד שאני
מגיעה הביתה". הבית שלו היה מלא ציורים. כל הקירות של המבואה,
הפרוזדורים והחדרים היו מכוסים בתמונות במסגרות עבות דמויות
זהב. האישה בציור שהראה לה היתה באמת דומה לה. היא צוירה ערומה
ורק צעיף דק כיסה את השדיים והבטן. הזקן הערמומי כבר הכין צעיף
דומה וביקש ממנה לדגמן את האישה שבציור. בזמן שהיא ישבה
בכורסה, מכוסה בצעיף הוא שתה ויסקי וסיפר על התמונות ועל
הציירים. לאחר שהתעייף, הזמין מונית שתיקח אותה הביתה. על
התשלום מעולם לא התווכח. באחת הפגישות המוזרות הללו יהודית
נעצרה ליד ציור קטן של פני אישה- ילדה עם עיניים כחולות וסרט
וורוד בשערה השחור. "מוצא חן בעינך?" הוא שאל. "כן מאוד, נראה
כאילו היא תתחיל לדבר עוד מעט ". בפגישה הבאה שלהם הוא נתן לה
את התמונה במתנה עם מכתב הגשה חתום, מודבק בצד האחורי של
התמונה. "אני לא יכולה לקבל אותה", אמרה יהודית, "היא בטח
יקרה". "כן", הוא אמר, "אבל לי יש הרבה ולך אף פעם בחיים לא
יהיה".

5
"את לא מרשה לי שום דבר. את חושבת שאת אמא טוב, אבל את
לאאאאא", צעקה חן. פניה היו אדומות והידיים התאגרפו. "את לא
אמא טובה, את זונה.!!!" צעקה שוב. "מה אמרת?" שאלה יהודית
בשקט. "כולם אומרים לי שאת זונה, זה נכון?? תעני לי", צעקה
בתה. יהודית שתקה מספר שניות ואז אמרה, "כן, נכון, את בת של
זונה". מרוב הפתעה חן התיישבה על הרצפה. יהודית קמה לקחה את
המעיל ויצאה מהדירה. מבלי לחשוב היא פנתה לכיוון הפארק, היא
הרגישה כאב ראש חזק, הראיה נהייתה מטושטשת. טוב שהספיקה
להתיישב בספסל הראשון שהיה על יד שביל הריצה שסובב את הפארק.
היא הורידה את ראשה והחזיקה אותו בשתי ידיה. דמעות זרמו
מהעיניים ודרך האף אבל היא לא נגבה אותם. היא פשוט ישבה ובכתה
לה, והרגישה כאילו היא לבד בכל העולם. על השביל עברו לידה
אנשים. היא ראתה את הנעלים של נשים ממהרות, גלגלים של אופניים,
נעליים של גבר ונעלי ילד על ידו. חלקם הלכו, חלקם רצו. נעלי
ספורט בצבע אפור של גבר עם גרביים אפורים ופס אדום עברו לידה
ולאחר כמה שניות חזרו ועצרו לידה. "את צריכה עזרה?", הוא שאל.
יהודית לא ענתה, רק סימנה עם הראש שלא. "את בוכה? מה קרה? את
יכולה ללכת? לקחת אותך לאיזשהו מקום, הביתה?" היא חזרה וסימנה
עם ראש, לא. אבל האיש לא עזב, הוא התיישב על ידה והושיט לה
טישיו. אישה עצרה על ידם ושאלה עם היא צריכה עזרה. האיש ענה לה
במקומה, "הכל בסדר, קצת עצבים", והיא הלכה לדרכה.
" את רוצה להגיד לי מה קרה? לא? מישהו  פגע בך, העליב אותך?
"יהודית הנהנה בראש, כן, ופרצה בבכי קולני." מי זה?", שאל.
"הבת שלי", אמרה בכעס. "בת כמה היא?, מה היא אמרה?", המשיך
האיש לשאול. "היא שאלה אותי, אם זה נכון שאומרים שאני זונה! "
הגבר שאל מופתע, "מה?? זה מה היא שאלה? ומה ענית לה?". אחרי
שתיקה שמע אותה אומרת, "שאני כן, ושהיא בת של זונה."
היא הרימה את הראש לראות מי האיש. היא הכירה אותו, הוא היה כבן
חמישים וחמש, נמוך קומה ורזה. היה מגיע לעיתים קרובות לפאב,
תמיד עם מישהו לזמן קצר ואף פעם לא פנה אליה. "את לא יכולה
להמשיך לשבת כאן, בואי, אני מזמין אותך לגליד" , הציע. "לא, לא
אני לא יכולה" . אבל הוא התעקש, "בואי, אני לא אנשוך אותך".
הוא הביא אותה לרכב גדול שחור. יהודית התיישבה וסגרה את
העיניים. הם לא דברו כל זמן הנסיעה, רק מוסיקה שקטה עטפה אותה.
היא הרגישה שהרעשים בראש לאט לאט נעלמים. האוטו עצר, כאשר פתחה
את העיניים היא ראתה מולה את הים. הם ירדו לחוף והתיישבו בבית
קפה. "איזו גלידה את אוהבת, תבחר". "לא חשוב, אפשר כוס מים",
שאלה את המלצר. היא סובבה את ראשה לכיוון הים ורוח קלה קיררה
את פניה האדומות וייבשה את הדמעות.
"נזכרתי אפוא ראיתי אותך", אמר האיש, "את עובדת בפאב, נכון?"
יהודית לא ענתה ולא סובבה את ראשה לכוונו. היא לא הרגישה כמה
זמן ישבו כך ושתקו. השמש צללה לתוך הים, הגלידה נאכלה והרוח
נהייתה קרה. "אני אחזיר אותך הביתה", אמר האיש וקם. היא ענתה,
"כן, תודה". גם בדרך חזרה לשכונה לא דברו עד שעצרו מול הכניסה
לבניין.
"תודה על הגלידה ועל הכל", אמרה, "הצלת אותי". הוא חייך.
"קוראים לי צבי", אמר, "ומה שמך? תוכלי לתת לי את המספר טלפון
שלך, אולי נוכל לאכול גלידה עוד פעם".
את חן היא מצאה בחדרה עם פנים נפוחות מדמעות מדברת בטלפון.
כאשר ראתה אותה נכנסת אמרה, "אמא חזרה", ונתקה את השיחה.
"אנחנו צריכות לדבר" אמרה יהודית והתיישבה על יד שולחן האוכל.

6
לפאב יהודית כבר לא חזרה. אחרי העבודה היא הייתה מבלה את רוב
הזמן עם צבי, אלמן, אבא לבת שחיה עם משפחתה בסינגפור ובן,
עמוס, שגדול מחן בשלוש שנים. יהודית וחן בילו יותר ויותר בבית
של צבי ופחות בבית שלהן. עמוס עזר לחן בלימודים וסחב אותה
למוזאונים וגלריות. כך עברו שש שנים. עמוס סיים צבא והתכוון
לנסוע ללונדון ללמוד אומנות. שם חיכה לו בן זוגו האנגלי שלמד
משפטים.
מסיבת הפרידה מעמוס הייתה מוצלחת. יהודית עזרה לו בקניית
בשרים, סלטים וממרחים. שלחה אותו לקונדיטוריה שהמאפים שלה היו
מפורסמים בין אכלני גורמה של הישוב.
חבורה של כעשרים צעירים התקבצו סביב שולחנות האוכל והגריל.
יהודית בדקה שלא חסר משהו כאשר נגשה אליה בחורה לשאול על
הקונדיטוריה. מישהו הגיש לה בקבוק בירה והיא לגמה ממנו. כאשר
חבר של עמוס שאל אותה, איך זה להיות אמא חורגת, יהודית פרצה
בצחוק וענתה, "אני לא, אני רק חברה של אבא שלו". צבי שמע את
הצחוק של יהודית מהצד השני של החדר. הוא נגש אליה ושאל, "רוצה
להישאר עם הצעירים?", היא ענתה  "לא, מה פתאום, אני כבר
עייפה". הם עזבו את המסיבה ועלו לקומה שניה.
הסקס היה יצירתי ומהנה. יהודית התעוררה בבוקר בזמן שצבי קם
בשקט ללכת לחדר רחצה.  "הי, איך אתה?" צבי הסתובב, חייך ואמר,
"במיטה את זונה אמתית". יהודית לא ענתה. היא  שכבה כמה דקות עם
עיניים סגורות ושמעה את רעש המים במקלחת. היא קמה, התלבשה
ויצאה מהחדר. "הייתה מסיבה מוצלחת אתמול", אמר צבי שחזר, מנגב
את השער הרטוב. החדר היה ריק. "אולי ירדה להכין קפה", חשב, אבל
לא מצא אותה בבית שלו. בדיוק הגיעה העוזרת לנקות את הבלגן אחרי
המסיבה של אתמול.
צבי התלבש מהר, נכנס לרכב ונסע לכיוון היציאה מהישוב. הוא ניסה
לשחזר את מה עשה או אמר שיכול היה  להכעיס את יהודית, שבדרך
כלל עונה לו ולא בורחת. ואז נזכר...
שוב ושוב לחץ על הפעמון של דלת הכניסה לדירתה. הדלת לא נפתחה.
"אולי היא הלכה לקחת את הבת שלה", אמרה שכנה שיצאה לטיול עם
כלב. צבי ידע אפוא גרה סבתא של חן, לפעמים היה מסיע אותה לשם.
הוא לא העז לדפוק בדלת, רק ישב ברכב וחיכה. אחרי כחצי שעה הן
יצאו מהבניין. חן זיהתה ראשונה את הרכב של צבי והלכה ישר אליו.
יהודית עצרה אותה, "אנחנו לא נוסעים אתו". צבי פתח את החלון
וקרא, "בנות תכנסו". יהודית נגשה אליו ואמרה, "אתה חייב לי
שלוש מאות שקלים". היא לקחה את חן ביד והם פנו לרחוב ללא
כניסה.
עברו שבועיים. יהודית לא ענתה לטלפונים והודעות של צבי והחזירה
את זרי הפרחים והשוקולדים ששלח. בעבודה מסרו לו שיצאה לחופשה.
צבי החליט לחכות לחן על יד בית הספר. "אמא במצב רוח לא טוב
אחרי שרבתם והיא נוסעת כל יום לים ולא רוצה לדבר עם אף אחד,
למה רבתם?" היא שאלה, "היא מאוד אוהבת אותך". "ככה זה אצל
אנשים מבוגרים, גם הם עושים דברים מיותרים", הוא החזיר את חן
הביתה ונסע לים. האוטובוס היחידי שנסע מהעיירה לים היה מוריד
אותם בתחנה של חוף ירושלים בתל אביב. שם הוא מצא את יהודית
יושבת על החול קרוב למים והגלים מלטפים את כפות רגליה. "אל
תברחי", אמר בשקט והתיישב על ידה.

7
לאחר שהתעודות שלה נבדקו ואושרו, חן הוזמנה לשיחה מול ועדת
הקבלה של בית הספר למשפטים באוניברסיטת לונדון. הכל סודר על
ידי חבר של עמוס. הוא גם עזר ליהודית למכור את התמונה יקרת
הערך שקבלה במתנה לפני הרבה שנים, והיא היתה אמורה לממן את שכר
הלימוד של חן לכל השנים.
הכרטיסים הגיעו ואיתם ההזמנה להתגורר בלונדון בדירה של עמוס
ובן זוגו. לפי הנחיותיהם היא הגיע לתחנת מטרו הקרובה לדירה ,
מצאה פתק על הדלת וניגשה לשכנה לקחת את המפתח שהשאירו בשבילה.
במקרר עמדה צלחת עם כריכים מכוסה נייר שקוף עם פתק, "בתאבון".
חן הוציאה את הצלחת והכניסה למקרר קופסה גדולה של תבשילים שאמה
שלחה איתה. בערב אחרי שאכלו את הממולאים, הם הדריכו אותה לגבי
הפגישה עם הועדה למחרת. היה ידוע לה מראש שתתבקש "לספר על
עצמה" ובעזרם הכינה נאום קצר על השכלה, תחביבים ותחומי
התעניינות, וכמובן שלא לשכוח את איכות הסביבה והצלת כדור הארץ.
הם הדריכו אותה שלא להרחיב על שרות צבאי ולא לדבר על המצב
הביטחוני בארץ או על הפוליטיקה.  היא קבלה מהם גם עצות בנוגע
ללבוש, לא קצר מדי, לא עמוס מדי ולא סקסי מדי. עם זה לא הייתה
לה בעיה, מכנס, בלייזר  וטי שרט. וגם עגילי מזל שקבלה מסבתא
"רומניה" חסרת המזל.
למחרת, היא עמדה מול שלושה בוחנים. אישה מבוגרת ששחקה עם
הטלפון שלה ושני גברים, צעיר שעיין במסמכים ומבוגר שהסתכל עליה
ולאחר שתיקה ממושכת פנה אליה ואמר, "תספרי על עצמך בבקשה".
"נולדתי בישראל, אבא עזב אותנו אחרי שנולדתי, אמא גדלה אותי
לבד. אני בת של זונה", היא אמרה. כולם הפנו אליה מבטים
מופתעים. חן בלעה את הרוק ושתקה. היא הופתעה מעצמה, לא הבינה
מה פתאום אמרה את המשפט הזה ולא ידעה איך להמשיך מכאן. היא
הרגישה כאלו קבלה שיתוק והביטה לכיוון הרצפה.
הגבר המבוגר קם, ניגש קרוב אליה ושאל, "ומי את רוצה להיות?" חן
שתקה מספר שניות. בראשה התרוצצו מחשבות על המצב המביש שנקלעה
אליו באשמתה. "הכל אבוד", היא חשבה בייאוש. האיש המתין בסבלנות
וחזר על השאלה. "שופטת לענייני משפחה", היא ענתה. "התקבלת",
אמר לה והוסיף, "בהצלחה".