כל המוזרים האלה,
שכשהם היו צעירים הם היו יצורים,
ובחרו בקריירות לא מקובלות,
והפכו ל"מפלצות" של כישרון ותהילה...
הם הלכו אחר הייעוד שלהם,
אחר מה שהבורא סימן בשבילם
אם הם היו נכנעים ל"עצות" ולעג
מפי "נשמות טהורות" שכביכול רוצים רק בטובתם
לזנוח את החלומות שלהם...
הם לא היו שורדים.
הם לא היו נשארים בחיים.
כי הייעוד שלהם היה רודף אותם,
עד שהם היו מדממים, פצועים וכואבים בנפשם,
וטרף קל למוות.

הלכתי, כתבתי את מה שהיה לי לכתוב
אמרו לי לא, התעקשתי
נקטו בכל התכסיסים למנוע בעדי,
התעקשתי
מי שהעמיד פנים לטובתי ומי שלעג לי
מי שאמר שלאף-אחד לא אכפת,
ומי שאמר שזה משגע לי את הראש
מי שאמר שזה מביא לי בדידות,
ומי שאמר שאני מגלומן שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת
מי שביקרו בקטנוניות כל מילה שלי,
כי היא לא הגיונית...
ממתי באמנות יש היגיון?
וכשזה היה באמת לא הגיוני,
אלא אמנות צרופה,
הם אמרו שזה קשקוש,
ומישהו אפילו שר על זה שיר באלבום שלו

אבל עשו סרטים לפי סיפורים שלי,
או לפחות נתתי רעיונות לסרטים,
וגם שרו הרבה, הרבה טקסטים שלי,
שכתבתי במחשבה שאני כותב לעצמי,
כאלמוני שאף-אחד לא יבין,
שאף-אחד לא יידע

ולפעמים גם עכשיו עד היום,
אני שומע לפעמים אנשים, גם נשים,
שרים טקסטים שלי, לפעמים עם שינויים ושיפורים,
וזה בשבילי להזכיר לי ש-כן שומעים אותי,
ושאני הולך בעקבות ייעודי

גם אני הייתי יצור,
גם אני הייתי מוזר,
ואני ככה עד היום.
אבל זה רק בגלל שהיה לי ייעוד יוצא דופן,
כמו שקורה להרבה אנשים אחרים שהפכו למשהו שונה,
ובצעירותם ואף בבגרותם היו "יצורים"

הם לא היו יצורים ולא מוזרים,
וגם אני לא,
הם היו רק מיעוט בכלל החברה,
ש-לה ייעוד שונה מהרוב
ואם הם היו מתכחשים לייעוד שלהם,
הם היו מתים
כמוני, אם הייתי מתכחש
אז אל תתכחשו.

עולם קטן
גם אני הולך לעבר הזריחה
כמו עיוור לאור צהוב חיוור
וכל הציפורים לי מזמרות מנגינות נעימות
אני הולך בטל כמו אין לי דבר מלבד ייעודי,
כמו ואן-גוך

ואני שותה ואני גבר כמו ארנסט המינגווי
מוטל על המרפסת עם בירה וסיגריות ולב ברזל
מקונן במשחקי מילים עליזים כמו יונה וולך
חד ויורה לפנים כמו סטיבן קינג

אבל אני לא אני,
אני כולם, אני כל העולם
אני מי שבוכה לבד בלילה במיטה,
וחושב על מוות, והורס לעצמו את הנשמה
אני הבחורה הצוחקת קלת הדעת,
שלא רוצה לקחת דברים כבד
אני הזקן השמן עם המקל,
שלא מחליף בגדים מוזנחים,
והולך לקצה הרחוב רק כדי לחזור בחזרה

אני האיש ההזוי שיש לו חרדות "שווא" שמנסים להרעיל אותו,
למרות שהרעילו אותו באמת עשרות פעמים
אני הילד שמצביע על המלך ואומר שהוא עירום,
ופתאום כולם רואים
אני עמי שהולך עם תמי בתמימות ב-שביל הממתקים
אני מוכרת הגפרורים הקטנה שמנסה למכור מעט סחורה

אני זועם כמו קורט קוביין,
ועף על עצמי כמו ג'ימי הנדריקס
אני בעד איכות כמו לנרד כהן,
וזורק זין כמו סיד בארט
אני מחפש תשובה כמו ג'ורג הריסון,
ומבעיר את הגיהינום כמו אקסל רוז
אני פוליטיקאי ואני משורר
אני הוגה דעות ואני ליצן

כל מי שבא איתי במגע, שואל -
"מה זה הדבר הזה?"
הדבר הזה זה את ואתה
הדבר הזה זה כל סרט וכל מה שאני רואה דרך החלון
הדבר הזה זו מפלצתיות ואנושיות
הדבר הזה הוא עולם קטן.