[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בת 10
התעוררתי מוקדם. בארוחת ערב אמרו לי לא לאכול הרבה אבטיח, אבל
הוא היה כל כך טעים שלקחתי עוד ועוד. יצאתי מהחדר לכיוון
השירותים וראיתי את אמא במטבח מדברת בטלפון. אז התגנבתי לחדר
אמבטיה שלה. אני אוהבת לעשות שם פיפי, כי אחר כך אני בודקת את
הקרמים והלקים של אמא ובמיוחד את הבשמים שלה. בחדר עמד ריח
נעים של אבא שכבר יצא לעבודה שלו. תמיד יש לו דברים שמריחים
טוב, "כמו שהחברות הרבות שלו אוהבות", כך אומרת אמא. אבא לא
מרשה לי לגעת בדברים שלו ,אז אני לא נוגעת. גם אמא לא מרשה,
אבל היא אף פעם לא כועסת כמו אבא, אפילו אחרי ששברתי את בקבוק
הבושם "האהוב עליה", כך היא אמרה. אחרי שבכיתי הרבה היא אמרה
שסולחת לי אבל ביקשה לא להיכנס יותר לאמבטיה שלהם, של אמא
ואבא. כשפתחתי את הדלת ורציתי לצאת, נזכרתי שלא הורדתי את
המים, דבר שאני תמיד שוכחת לעשות, אבל פתאום שמעתי את אמי
צועקת, "כן, את צודקת, אני אשמה, תמיד אמרת לי ולא הסכמתי אתך.
כבר מזמן הוא לא רואה אותי ממטר ולא מתעניין בחיים שלי". ישר
הבנתי שהיא מדברת עם ציפי, חברתה הכי טובה שלה וגם הכי שמנה.
כי על סבתא היא אף פעם לא צועקת וגם אף פעם לא מסכימה אתה.
נעצרתי על יד הדלת, לא רציתי שאמי תראה ששמעתי אותה. הבנתי
שה"הוא" זה אבא שלי, כי גם אתמול בערב הם רבו בשקט אחרי שהלכתי
לשון ושמעתי את אבא אומר, "מה את רוצה ממני, תחליטי מה את רוצה
בחיים שלך". רציתי לשמוע מה אמא ענתה לו אבל לא הספקתי, כי היא
שתקה הרבה זמן ואני נרדמתי.
אבא שלי כל הזמן עובד אבל תמיד יש לו זמן לשאול אותי על
הלימודים, שזה לא מעניין ,ולספר לי על החולים שלו שזה מאוד
מעניין אותי. הרבה חולים שלו מבריאים אבל לא כולם. אנחנו
יושבים צמוד צמוד בספה ואני אוהבת להריח אותו. אמא אף פעם לא
מספרת לי שום דבר, היא תמיד ממהרת.
אני לומדת בכיתה ג', את הלימודים בבית הספר אני פחות אוהבת,
אבל את החוגים מאוד. אני לומדת פסנתר, בלט ו"משהו יותר מועיל",
כפי שאבא קורא לחוג באוניברסיטה. אנחנו גרים לא רחוק אבל הם לא
מרשים לי ללכת לבד. כל פעם הם מסיעים אותי לחוגים. באותו יום
,בערב אבא חזר הביתה לקחת אותי לבלט. בזמן שחיכה לי ראיתי דרך
הזכוכית שהוא כל הזמן דיבר בטלפון וכשראה אותי יוצאת מהחוג
אמר, "מותק, היא סיימה, בעוד עשר דקות אנחנו בבית". הבנתי
ש"מותק" הוא אמר לאמא שלי. הייתי קצת מבולבלת ,אבל גם שמחה.



 בת 18
השיעור האחרון בוטל. רצתי הביתה כל הדרך מבית הספר כי לא רציתי
להיכנס שם לשירותים המגעילים, במיוחד בסוף היום. דלת הכניסה
לדירה לא נפתחה, הבנתי שהמפתח של אמא תקוע בצד השני. אוווווף,
זו לא הפעם הראשונה שהיא שוכחת להוציא אותו. הלוואי ולא הלכה
לישון. צלצלתי בפעמון, דפקתי בדלת והתקשרתי לטלפון, היא לא
ענתה. "אולי קרה משהו", חשבתי, "מה אני עושה?". נזכרתי, שפעם
השכן נתן לי לעבור לדירה שלנו דרך המרפסת שלו וקיבל על כך
נזיפה מאבא שלי. אבל מאז שאבא לפני שנתיים עזב את הבית, אמא
תמיד סוגרת את המרפסת, אפילו שאנחנו גרים בקומה השמינית
האחרונה. זה בגלל שגנבים "ביקרו" בדירה של השכן, ממש באמצע
יום, בזמן שהוא היה בעבודה. הם נכנסו דרך חלון מהגג. זה קרה
חצי שנה אחרי שאשתו עזבה אותו, לא לפני ש"ניקתה" את הבית מרוב
הרהיטים ודברי ערך רבים שהיו להם. הוא לא דאג למלא את הבית
"בדברים מיותרים" לדבריו. הגנבים כנראה היו בעלי חוש הומור
והיה להם זמן פנוי כי השאירו לו פתק "תקנה משהו, יא קמצן". לא
רק אנחנו עם אמא גם השוטרים צחקו כאשר ראו את הפתק. לא מצאו
טביעות אצבעות והם אמרו שאין להם עדיין מאגרים לכתבי יד של
גנבים. צחוקים, צחוקים אבל מאז אמא שלי מפחדת מגנבים. טוב,
החלטתי שאני בכל זאת מצלצלת לשכן, לפחות הוא ייתן להיכנס
לשירותים. להפתעתי הוא פתח לי את הדלת. "היי", אמרתי, "אמא בטח
ישנה, אני יכולה..." , סימנתי לכוון השירותים. "כן- כן", אמר
וזז כדי שאעבור. זרקתי את התיק על יד הדלת ורצתי לשירותים.
לשנייה הרגשתי איזה ריח נעים ומוכר. כאשר יצאתי, הוא עדיין
חיכה לי על יד הדלת פתוחה וחייך, "הכל בסדר?" רק אז שמתי לב
שהוא לבוש בחלוק אמבטיה. "הנה אמא שלך פותחת את הדלת, ביי".
אמי צחקה, "מה קרה לך, לא יכולה להתאפק, את כמו ילדה קטנה".
"חשבתי שאת ישנה", השבתי. "עשיתי דוש ולא שמעתי", ענתה. השיער
שלה רטוב והיא לבשה חלוק אמבטיה. רצתי לשם וראיתי שהחלוק של
אבא איננו. אז הבנתי שהריח המוכר בדירה של השכן היה מהחלוק של
אבא, כי מפעם לפעם הייתי מתיזה עליו את הבושם שנשאר אחרי שעזב.
אמי הלכה אחרי עם חיוך על הפנים כמבקשת הסברים. לא אמרתי כלום.
הטלפון צלצל ושמעתי את אמי אומרת, "כן-כן הכל בסדר מותק".
הבנתי שהפעם "המותק" הוא השכן שלנו. מאז החלוק של אבא סולק
מאמבטיה, עבר כביסה ותלוי בארון שלי. אמא לא התנגדה לכך, רק
צחקה והציעה לשלוח אותו לבוסטון, שם עכשיו גר אבא שלי.
לפני שעזב שאלתי, "למה?". היא שתק רגע ,"תראי ויקוש, אני אוהב
את אמא שלך, אנחנו יחד מאז הצבא. אבל בזמן אחרון אני מרגיש כמו
אחד שעומד עם חבל על צווארו ורק מחכה שמשהו יבעט בכיסא מתחת
לרגליו". שנינו הינו עצובים. לא לוויתי אותו ושדה תעופה, הוא
לא רצה.
בשבוע הראשון בכיתי בלילות, הוא היה חסר לי מאוד. בוקר אחת
ראיתי במראה את הפנים שלי עם עיניים אדומות וחשבתי, "איזה
מטומטמת את, אבא שלך לא מת ואולי יהיה שם יותר מאושר. נכון שאת
רוצה אותו מאושר?" השכנוע העצמי קצת עזר והפסקתי לבכות בלילות.
החיים שלי לא השתנו בהרבה, רק לפעמים נשלחתי לישון אצל הסבים.
אמי לא רוצה שאהיה בבית לבד עד שהיא תחזור מבילוי ימי שישי או
סופי שבוע שלמים. אני לא כועסת עליה, אני אוהבת ללון אצלם, הם
מפנקים אותי במתנות, בזמן האחרון נותנים לי גם כסף שאני שומרת
לטיול הגדול אחרי הצבא. הייתי צריכה רק להבטיח להם שאחזור
ללמוד מקצוע. אז הבטחתי, כי לא בא לי לעבוד במלצרות כדי לאסוף
מספיק כסף לטיול ארוך. החלטתי שאני גם אבקר את אבא באמריקה.
אנחנו כמעט כל יום בקשר, אבל זה לא אותו דבר כמו להרגיש חיבוק
ולהריח אותו. הוא ממשיך לספר לי על החולים שלו שחלקם ישראלים
המגיעים אליו לטיפולים, איתם הוא תמיד שולח לי מתנות שוות
ויקרות, והם מספרים לי על אבא. במתנות שלו אני יכולה להשוויץ
בפני החברים שלי.




 בת 22
כבר שנה אני מטיילת בעולם. הקשר עם אבא רצוף והפעם אני זאת
שמספרת לו על חוויותיי מהטיולים. הוא מתעניין, שואל שאלות וגם
מחפש עבורי מקומות מיוחדים שלא אפספס שום דבר. גם עם אמא הקשר
הוא כמעט יום יומי, אבל היא יותר מתעניינת בבריאותי ולא
בחוויות שלי. בגלל שהקשר דרך הסקייפ הוא ללא ציון מקום, זה
מאפשר לי לא לספר אם אני במקום מסוכן כמו טורקיה או פקיסטן.
אני לא משקרת אבל לא רוצה להדאיג אותם. לראות את פרצופי המחייך
מספק אותם בהחלט.
אחרי ביקור בכמה מדינות במזרח טסתי לטיול באמריקה ובקרתי את
אבא. הוא עדיין בבוסטון ולהפתעתי גר לבד בדירה מרוהטת. הראה לי
את הספרים הרבים והתמונות שקנה. עם כל החיוכים הוא נראה שונה
מאבא שלי שעזב אותנו לפני יותר משש שנים, רק משתמש באותו בושם
עם ריח מוכר. משהו השתנה בו. בהתחלה לא הבנתי מה, הוא עדיין
אותו גבר מרשים, גבוה, רזה עם גוף ספורטיבי, לבוש אלגנטי וחיוך
שלו כמו תמיד כובש נשים וגם גברים. עקבתי אחריו כאשר הכין לי
ארוחת בוקר, בבית אף פעם לא נכנס למטבח ופה חתך ירקות כמו
השפים בתכניות טלוויזיה. צחק אחרי ששאלתי אם עבר קורס בישול.
סיפר שלקח סדנת ברמנים שנהלה אחת מהחברות שלו, ואת הידע שרכש
הוא מנצל במסיבות של חברים ומקבל על זה שבחים. "אולי נפתח פאב
שתחזור לישראל", אמרתי. "ומה את תעשי, תנגני שם מוזיקת רקע או
תשבי על הקופה", שאל והוסיף, "לא תלכי ללמוד?". פתח בקבוק יין,
מזג לי גביע ולעצמו. הסתכלתי על משחק הצבעים של היין דרך
הזכוכית הקריסטלית של הגביע  וכאשר הרמתי עיניים אל אבא הבנתי
מה השתנה בו, המבט. העיניים שלו היו כאילו האור נכבה בהן.
"עייפות, עצבות, דיכאון, או סתם יום לא מוצלח, אמריקה לא עשתה
לו טוב", חשבתי, אבל לא אמרתי כלום. על אמא לא שאל, אבל הבנתי
שהוא מעודכן בחיים שלה. אולי מדברים מפעם לפעם?
אחרי שבוע כבר טסתי לאירופה. באחד המלונות הזולים ראיתי שלט
לדלת עם בקשה לא להפריע. אהבתי את המשפט שהודפס עליו ושמתי
אותו במזוודה. אירופה יותר שלווה מהמזרח ומאמריקה. אפשר בלי
סוף לשבת בבית קפה, לענות למיילים או סתם להסתכל על אנשים
שעוברים במדרכה. אהבתי להעביר כך את הזמן או אולי הייתי כבר
עייפה מהנדודים. גם חשבון הבנק שלי התחיל להתרוקן. הסבים, אמא
ואבא הפסיקו "למלא" לי את הקופה. הבנתי את הרמז, תתחילי לעבוד
או תחזרי הביתה. בשיחות האחרונות עם אבא הוא נראה יותר רענן
ומחייך וכל הזמן שאל ""מתי תחזרי כבר הביתה?"
הטיסה מלונדון נחתה בישראל בצהריים. לא הודעתי שאני חוזרת,
רציתי להפתיע את כולם. במעלית פגשתי את השכן. "רק עכשיו חזרת",
שאל. הנהנתי עם הראש. "מחכה לך הפתעה, אמך לא לבד", הוסיף. לא
הספקתי לשאול למה הוא מתכוון כי המעלית עצרה והוא פנה לדלת
שלו. הדירה שלנו נראתה כמעט אותו דבר, רק הטלוויזיה הוחלפה
ליותר גדולה, נוספה עוד כורסת טלוויזיה נוחה וכמה תמונות. אחת
מהן נראתה לי מוכרת אבל לא זכרתי מאיפה בדיוק. הייתי עייפה.
המלון האחרון בלונדון היה ממש גרוע, עם שירותים ומקלחת בסוף
המסדרון. אפילו לא התקלחתי יום לפני הנסיעה. התכנית שלי הייתה
לאכול משהו, להתקלח וללכת לישון כמה שעות לפני שאמי תחזור
מעבודה. במקרר לא הייתה ממש ארוחה. הפשרתי פיתה, מרחתי חומוס,
הוספתי ביצה קשה וכמה זיתים. היה טעים יותר מה"פיש אנד צ'יפס"
שאכלתי אתמול. כל הבגדים שלי היו מלוכלכים. נזכרתי בחלוק של
אבא. פתחתי את הארון, החלוק נעלם. כמעט נחנקתי מהביס של הפיתה.
רצתי לאמבטיה של אמא. שני החלוקים היו תלויים אחת על יד השני.
אחזתי בחלוק של אבא ואז הרגשתי את הריח הנעים המוכר לי כל
השנים. אחרי מקלחת לבושה בחלוק של אבא נכנסתי למיטה, לא לפני
שתליתי על ידית הדלת מחוץ לחדר את השלט של המלון,
Do not disturb I'm Happy.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"עכשיו"




מוחו של שאהיד,
רגע לפני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/20 16:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה