יש לי נקודה של קרחת בזקן, בידיוק מתחת לסנטר. סבא שלי צחק עלי
פעם, שאל אותי מה אני מגדל זקן בכלל, ומה נקודת הקרחת הזאת?
אמר לי לגלח, כמובן שלא הקשבתי לו. אבל מאז, בכל פעם שאני רואה
את הנקודה הזאת, כשהזקן שלי קצוץ, אני חושב עליו. על השקט שלו,
על הקמטים בחיוך שלו, ליד העיניים, איך הוא לא דיבר, אבל הספיק
מבט שלו להשתיק את כל המשפחה. איפה אני ואיפה הוא, אני צריך
לצעוק, לשאוג, לקרוע את מיתרי הגרון, וגם אז לא ממש מקשיבים
לי. גם אין לי שקט, את השקט הפנימי שהיה לו, יושב בראש השולחן,
שותה מכוסית הוודקה שלו, מסביבו כל המשפחה מתרוצצת בהמולה
רועשת, והוא בשיא הרוגע, מחייך. ואני, אני אין לי שקט, יושב
לארוחה ותמיד רוצה לקום, לעשות משהו אחר, תמיד נמצא במרחק
נגיעה מכל השאיפות, רודף אחריהן, משיג את חלקן ומוותר על השאר,
רק כדי להתעורר מחדש ולנסות שוב, אף פעם לא מרוצה, לא מצליח
להירגע.
בכל זאת, זה עושה לי טוב להביט מידי פעם בנקודת הקרחת מתחת
לסנטר. פעם היא הפריעה לי, חשבתי שגם זקן אני לא אצליח לגדל,
אבל היום היא לא ממש מפריעה, שאר הזקן די מסתיר אותה, רק
בזמנים שאני מקצץ אותו קצר היא נגלית, מזכירה לי אותו, גורמת
לי לחייך. |