התעורר Him משנתו העמוקה ופקח שתי עינים אדומות מבכי. רשעותם
של הפרואורבו היתה כמדקרת חרב בליבו והוא נתן לצער להציף אותו
ולבכי לגאות ארבעים יום וארבעים לילה, בכי טוב ומשוחרר תוך
שינה עמוקה ונטולת חלומות. עתה משהקיץ משנתו ופקח את עיניו,
הוא נדהם מגודל הצרה. דמעותיו המשוחררות איימו להטביע במצולות
את כל מה שברא בעמל רב. כל היבש,אה?! היתה מכוסה במה-אם. לא
היה זכר לפרואורבו ולכל מעשה ידיהם, לצמחים ולחיות. רק מה-אם
בכל מקום.
אחרי חיפוש קדחתני הוא גילה בית גדול מעץ שצף לו, נישא עם
הזרמים, ובו פרואורבו אחד עם צאצאיו ועם המון חיות. מזל שמישהו
הבין מה קורה והציל את יצירתי, חשב Him לעצמו. אצטרך להזהר
יותר להבא. ואם ארצה פעם באמת להשמיד אותם, צריך למנוע יוזמות
הצלה פרטיות.

הדורות נקפו והפרואורבו רק הלכו והתרבו, הלכו והשתכללו. בתחילת
הדרך הם היו שורפים חיות משק, כביכול על פי מצוותו, לרצות אותו
(״אבל בכלל לא אמרתי להם כזה דבר״) והריח שעלה באפו לפחות היה
נעים לו. אבל כעת הם שורפים מכל הבא ליד, על היבש, אה?! ובאויר
ובמה-אם עד שכל הכדור התכסה בערפיח.
ריח האד שעלה באפו של Him גרם לו לתחושת עקצוץ חריפה ובלי
שליטה התרחבו חזהו ובטנו והתמלאו ריאותיו עוד ועוד עד להתפקע
ואז, בבת אחת, בקתרזיס כזה שלא הכיר קודם לכן השתחרר כל חלל
ריאותיו דרך אפו ופיו באפצ׳י אחד גדול ולח, מפיץ ענן של
חלקיקים זערורים שאפף את כל הכדור. את האפצ׳ים השני והשלישי
הוא כבר הספיק לחסום בקיבורת מרפקו אבל הנזק כבר נעשה.
פרואורבו אחד החל לחקות את האפצ׳י הגדול. שלושה פרואורבו
בקרבתו חיקו אותו. תשעה חיקו אותם. וכן הלאה בטור גיאומטרי.
מהר מאד Him התעייף וטעה בספירה. כעת בודדים מתוכם נפלו לבלי
קום. אך מהר מאוד החל הקצב מכפיל עצמו עוד ועוד.
עתה Him חש שקשה לו לנשום. ״נקווה שגם הפעם יהיה לפחות
פרואורבו אחד שידע איך להציל אותם״, אמר לעצמו, לקח כדור נגד
צינון ונרדם.