בקיץ, הוא מנסה לטעום מהכל. הוא הרבה ללכת לים, בדרך לחוף
לעצור לשם שינוי ליד דוכן המיצים, והפעם בגלל שקיץ וחם, לא
להתקמצן כמו תמיד, ולקנות שייק טוב, בטעם מרענן. אחרי דוכן
המיצים, הוא מנסה לאתר את הספוט הכי מתאים, כזה שגם יש בו
מספיק שמש, וגם שקט מכל המטקות. הוא לא נוהג להשכיר כסא
פלסטיק, מספיקה לו המגבת הישנה שלו, השמשייה, וספר טוב, בנוסף
כמובן, למראה הגלים המתנפצים על החול. אבל בקיץ הוא מרשה
לעצמו. את התענוג הזה שבלשבת בנוחות ולא לחשוב על מה יהיה
הלאה, פשוט להנות. כבר אחרי שבוע הוא נאלץ להפסיק ללכת לים,
בגלל ששכח כל פעם להימרח וכל הגוף שלו נשרף והאדים. הוא התחיל
ללכת לבתי הקולנוע, שהקיץ ידוע כתקופה של שוברי הקופות הנוצצים
של הוליווד. סרט, פופקורן, מזגן, ילדים. אחרי 4 ערבים רצופים
שהיה חוזר על הריטואל הזה הבין שכל הסרטים דומים אחד לשני,
ואין כל חדש תחת השמש, וגם לא באולפנים בלוס אנג'לס. בסופי
השבוע היה קופץ להוריו, ומספר להם דבר אחד שלמד באותו שבוע
שחלף. מספר להם שבניגוד למה שאומרים בתחזית, אין באמת כל כך
הרבה מדוזות בים, מספר להם שהסרטים של היום הם כבר לא מה שהיו
פעם, מספר להם שכל המסעדות העלו את מחירי המנות. כשהיה חוזר
לביתו, ונשכב במיטה, היה חושב על מה יעשה בסתיו.
בסתיו תקופת הלימודים מתחילה. בדרך כלל הוא נוהג לקטול את
הסטודנטים שלו, ולעיתים נדירות ממש להשפיל אותם לנגד כל החוג.
אבל הפעם הוא הבטיח, לעצמו, שהוא ישתדל כמה שפחות. לנסות יותר
לחייך, יותר לעזור, פחות לכעוס כל הזמן ולחפש הזדמנויות להשתלח
באידיוט תורן. הוא הפחית את כמות הפעמים שהיה הולך למסעדות,
ויותר מבשל בביתו. לרוע מזלו, הוא לא בורך בהרבה כשרון במטבח,
ולמרות שמתחביביו המובילים היו לצפות בתוכניות הבישול שאחרי
החדשות, את אותם דברים שהיה רואה על המסך, התקשה לשחזר לצלחתו
שלו. הוא ידע שהסתיו זו התקופה הכי טובה להיערך לחורף, וגם
היחידה. את רב הבדיקות השגרתיות קבע בתקופה, ואלה שכבר הוזמנו
הרבה זמן מראש נאלץ לעבור לחורף. כשבדק באחד הימים גלה שיש לו
מספר ימי חופש, וראה את ההזדמנות המושלמת לחופשה בחוץ לארץ,
אירופה, 4 ימים, משהו קרוב. בבודפשט הוא ביקר בכל הכנסיות
והמוזאונים, אפילו קפץ ל3 ספריות מפורסמות וחיפש משהו, הוא לא
ידע בדיוק מה בעצמו, אבל קיווה שיתקל במשהו, או מישהו, שיצליח
לערר בו עניין. בערבים היה מזמין את הקורטוש המקומי, ומוסיף לו
הרבה קינמון ואגוזים. בטיסה חזור, הוא התעורר בפתאומיות מהזה
שבמושב לידו, שקפץ מהמקום וצרח בפראות אחרי שנשפכה עליו כוס תה
חם. אין לו שום דרך להסביר למה בהמשך הטיסה, עד נגיעת הגלגלים
בקרקע, הוא לא הצליח להירדם שוב ורק חשב על מה יעשה בחורף.
בחורף, כל יום שעובר והוא לא חוטף התמוטטות עצבים זה סיפור
הצלחה. נכון שחורף זה רע, לרב האנשים, אבל באופן לא קלישאתי,
הוא ממש בסכנה. הוא היה רוצה לסיים כל יום מתחת לשמיכה, עם כוס
שוקו חם על השידה, תוך כדי התכרבלות עם האישה שאף פעם לא הייתה
לו, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. כל החורף הוא מתרוצץ בין
קופות חולים לבתי חולים, מבדיקה כזאת לאבחון כזה. הוא הגיע
למצב שכל המזכירות מכירות אותו וכל האחיות יודעות על הבעיות
שלו, ממש אורח כבוד. או שהוא כבר לא בדיוק אורח. מהממצאים של
בדיקת הדם האחרונה עלה חשד סביר לחוסר בברזל וחוסר בויטמין D.
מהממצאים של הפסיכולוג שלו, עלה חשד סביר לחוסר משמעותי בשמחת
חיים. הוא הציע שאולי אם ילך למפגשים קבוצתיים, וישמע אנשים
אחרים שמתמודדים עם הצרות שלהם, אולי מהם ישאב כוחות, מעט שמחה
תחזור לחייו. אולי אם יתחיל להתאמן קצת, להציב מטרות ולהשיג
אותן. אז הוא התחיל לעשות הליכות בשכונה, בתקווה שיצליח להתקדם
לריצות. ואחרי זמן לא ארוך במיוחד, התחיל באמת לרוץ. אמנם לאט
אבל בתהליך של השתפרות, שהצליח להכניס בו מעט שמחה. ומריצה
לריצה שיפר את הקצב ואת המרחק. בעבר היה נוהג לסגור את עצמו
טוב בביתו במזג אוויר חורפי, אבל היום כבר לא עשה מזה יותר מדי
עניין. עד שערב אחד שרקו לו צעירים בעודם טסים במכוניתם החדשה
ושורקים לכל עובר. הוא התבלבל מהשריקות, פספס שלולית קטנה
שהצטברה ליד המדרכה, והחליק לתוכה. המראה היה לא נעים וגרר
מספר גיחוכים מצד העוברים, אותם נערים עם המכונית אפילו פרססו
בחזרה רק בשביל לצחוק עליו ועל רוע מזלו. הוא היה מאוד נסער
והחליט שהוא מפסיק עם הריצות. וכל ערב שהיה חוזר לביתו, רק
חיכה וחיכה שיגיע כבר האביב.
וכשהגיע האביב, היה חושב הרבה על מה יעשה בקיץ.