השארתי את הברז פתוח ושמתי פקק בכיור. הכיר התמלא מהר והשלולית
שמתחתיו נוצרה מהר, אבל היא התפתחה באיטיות כזאת שזה הרגיש
כאילו זה ייקח נצח עד שמפלס המים יעלה, אז הרגשתי שאין מה
לדאוג. עם חבל קשור מסביב לצוואר הזמן עובר יחסית לאט, אבל
כשאתה מפחד שמפלס המים יעלה ויהרוס לך את התוכניות אז זה
איכשהו מתאזן. משהו בי יודע שזה לא היה אמור לקחת כל כך הרבה
זמן אבל בינתיים אני מחכה, החבל שורף לי את הסנטר והעורף וקשה
אבל לא בלתי אפשרי לנשום. הצוואר מתכוונן מעצמו כך שהצינורות
יישארו פתוחים, כמו מים שמוצאים להם נתיב.
כשהמים מגיעים לגובה סנטימטר או שניים, אחרי מה שהרגיש כמו נצח
ביחס לשריטות בצוואר אבל הרגיש כמו רגע ביחס ללחץ להספיק לפני
שמפלס המים יהרוס הכל, נוצרת לי בעיה חדשה כשהטוסטר שנמצא על
הרצפה (למה הוא תמיד על הרצפה?) מקצר והחשמל נופל אבל הספה
עכשיו עולה בלהבות, מה שלא היה בתוכניות שלי אבל אולי בעצם
פותר לי את הבעיה במידה מסויימת.
אין לי מספיק כח בשביל להרים את עצמי מהחבל, בטח שלא להחזיק
ביד אחת בזמן שאני מתיר את הקשר ביד השניה. אני לא מגיע לשום
מקום עם הרגליים כי בעטתי את הכסא שעמדתי עליו. השכנים ממול
היו אמורים לשים לב באיזשהו שלב שיוצאים מים ממתחת לדלת שלי
ולקרוא למשטרה. העדפתי ששוטר ימצא אותי, זה חלק מהמקצוע שלהם.
זה לא חלק מהמקצוע של שכן. לא ששכן זה מקצוע, אבל אני לא יודע
מה הם עושים. כל מה שאני יודע עליהם זה שיש להם כלב מבוגר מאוד
שהאישה מוציאה אותו לעתים קרובות (כלומר לעתים קרובות אני רואה
אותה) ואת האיש (בעלה?) אני רואה לעתים כל כך רחוקות שאני לא
בטוח אם הוא באמת גר שם.
גם הם די מבוגרים, השכנים, אבל עדיין לא מבוגרים ברמה שיש ספק
אם הם מסתדרים לבד. אני בטוח שהם כן. אני בטוח שהכלב שלהם מקבל
יחס טוב אבל אני לא יודע אם טוב לו. הוא הולך בקושי רב והאשה
כל הזמן צריכה לדרבן אותו ולעודד אותו, והיא עושה את זה במעין
קוצר רוח שברור שהוא מזויף, ואין ספק שהיא תחכה לו ותדרבן אותו
גם אם הוא יילך הרבה יותר לאט ויהיה עוד יותר חלש ומסכן. אני
תוהה אם הכלב זוכר שהוא היה פעם צעיר והיה מסוגל לרוץ ולקפוץ
ולעשות את הצרכים שלו בלי להתאמץ. הוא עדיין מסתובב עם מחסום
לפה אבל קשה להאמין שהוא מסוגל לנשוך חזק.
אני תוהה אם האישה זוכרת שהיא היתה פעם ילדה, ומן הסתם שמחה
ודילגה וחייכה לאנשים זרים. היא לא אומרת לי שלום בחדר המדרגות
גם אם אני אומר לה קודם. והנה אני מבקש ממנה שתעשה בשבילי משהו
שבעולם אידיאלי רק מישהו קרוב אלי ביותר אמור לעשות. העשן
מתחיל למלא את החדר ואני תוהה אם הקיר שמאחורי הספה יתלקח, ואם
אני אמות משאיפת עשן, ואם השכנה מלמעלה תראה את העשן שיוצא לי
מהחלון. היא די מבוגרת ובדרך כלל לאנשים בגילה לא מייחסים
חושים חדים במיוחד, אבל במקרים כאלה אין לדעת. אולי היא תראה
עשן ופתאום תבין בדיוק מה קורה ומה צריך לעשות, כי לך תדע אם
בגילה היא לא ראתה כבר מקרה כזה או שניים.
אני שונא את העיר הזאת ושונא שאני גר בה ושהיא בלית ברירה חלק
משמעותי מהחיים שלי, אבל כנראה הייתי אומר את זה על כל עיר. כי
בכל עיר יש אנשים וכל האנשים מזכירים לי את עצמי, שזה הדבר
האחרון שאני רוצה להזכר בו. אני נזכר שרציתי כמעשה סימלי לנפץ
את כל המראות בדירה אבל שכחתי לעשות את זה. שכחתי הרבה דברים.
שכחתי כל מני תוכניות מגירה שהיו לי למתי שסוף סוף יישבר לי
באמת. לא עשיתי אף אחד מהן. לנסוע לחול ולבזבז את כל הכסף, או
לתרום הכל לצדקה, או לעשות איזה מעשה הירואי או מחאתי, או
לתרגם את כל השירים של פינק פלויד ולשיר אותם, או לעבור לאיזה
קומונה כזו או אחרת. מסתבר שאחרי שאתה חי באופן מסויים תקופה,
קשה לך באמת לדמיין את עצמך עושה משהו אחר. אתה מתקבע, אתה
מתעייף. אני בעיקר ממש עייף.
העיניים שלי שורפות מהעשן והגרון שלי כואב, ונראה לי שהמוח שלי
מפרש את זה בטעות כעצב. אז אני מנסה להרגיש את זה סתם כדי
להרגיש משהו, בלי לחשוב אם זה טוב או רע ובלי לנסות לשנות את
זה, אבל אני לא באמת מצליח להתרכז והמחשבות שלי ממשיכות
להתרוצץ. כמה עלוב זה. לא משנה מה הסיטואציה, המחשבות שלך
ממשיכות להתרוצץ, ואתה ממשיך להזכר בפרצופים ובמקומות ובאיברים
ובתחושות ובריחות ובמילים ואתה ממשיך לחלק אותם לטוב ובעיקר
לרע. אתה ממשיך לנסות שהמחשבות שלך יהיו אחרות. תמיד אחרות.
הגב שלי מתחיל לכאוב ומשום מה זה מה ששובר אותי והבכי שלי נהיה
אמיתי וקולני. מהספה לא נשאר הרבה והקיר שמאחוריה חרוך לחלוטין
ולא ברור לי אם הוא בעצמו בוער. אני חושב על בעל הדירה שלי
והבכי שלי מתעצם. אני חושב עליו מסתכל על הדירה שלו שהרסתי
ומתלבט אם להשתמש בצ'ק ביטחון. אני חושב עליו יושב עם העורך
דין שלו, או עם אשתו, והם לא יודעים מה לעשות. הצ'ק במילא לא
מכסה את הנזקים. וזה בטח לא הגיוני שהם יישאו בהוצאות. אף אחד
לא מדבר על מה עלה בגורלי, זה כבר ידוע להם בזמן שהשיחה
מתרחשת.
יש צללית שעוברת ליד החלון, אבל יכול להיות שזה כלב ואולי
אפילו סתם ענן. בין הדמעות לעשן ולעצב אני כבר לא רואה בבירור.
אני מדמיין שזה איש והוא נכנס לדירה מהחלון, שם לי כיסא מתחת
לרגליים שלא יכאב לי הצוואר, ועומד לידי על הכסא. הוא לא משחרר
אותי ואני לא מישיר אליו מבט. אבל אני רואה את הגוף שלו זז
כשהוא נושם וגם הגוף שלי זז, ומדי פעם יש מגע מקרי בין הגוף
שלי לשלו, כמו שתי ספינות שעוגנות אחת ליד השניה בנמל
ומיטלטלות מצד לצד, מדי פעם מתנגשות בעדינות (או שלא), אך
הגופים שלנו באורח פלא מסתנכרנים והפעימות שלנו, הטלטולים
שלנו, נהיים זהים.
פרדוקס הביחד: כשאתה ביחד עם אדם נוסף, תמיד נראה לך שמעט יותר
קרבה או נחמדות רק תועיל. אז כשיש לידך מישהו אתה מחייך אליו
ואומר לו שלום. ואם הוא אומר לך שלום בחזרה אתה שואל לשלומו.
ואם עברתם את זה תספרו אחד לשני איך עבר עליכם היום. ואז אולי
תתחבקו, ואולי תשתפו ברגשות שלכם, ואולי תגידו "אני אוהב
אותך", ואולי תעשו אהבה, ואולי תתחייבו אחד לשני/ה לנצח, ואולי
באיזשהו שלב תיפרדו כי זה יהיה כבר יותר מדי, ואז תשארו לבד
ותתחרטו שלא עצרתם אחרי ה"שלום", כשעוד הייתם ביחד.
האיש שנכנס מהחלון לא מסתכל לי בעיניים (כי אני לא מסתכל לו
בעיניים) אבל הוא רואה אותי ומבין אותי. הוא מספר לי סיפורים
על עצמי. הוא מספר לי על אנשים שפגשתי ומה הייתי בעבורם ומה הם
היו בעבורי. הוא מסביר לי ששום דבר לא באשמתי ולא בזכותי. (אם
הוא היה אומר שרק אחד הדברים נכון הייתי יודע שהוא משקר). הוא
מסכם את החיים שלי בצורה כל כך הדוקה ומדוייקת שאני מרגיש סוף
סוף שאני יכול לשים את העבר מאחוריי, ושדברים באו על פתרונם.
פעם רציתי שלדברים יהיה משמעות. אבל התבגרתי. אני רק רוצה שהם
יבואו על פתרונם ויניחו לי. אולי כשמתבגרים עוד לומדים לוותר
גם על זה. (ואז הדברים מניחים לך בכל זאת? שואל אני התמים שלא
מסוגל לצאת מחוץ לעולם התפיסה של עצמו)
מתחיל להיות לי חם, ממש חם, אפילו שהמים כבר די גבוהים ולא
רחוקים מקצות הרגליים שלי (רק כשהם יגיעו לי לגובה החזה, אני
מעריך, הם יהיו רלוונטיים לסיטואציה שלי). הדמעות שלי מתייבשות
על הלחיים. אני בקושי מזיז את הידיים כי כל תזוזה מכאיבה לי
בצוואר. אני מדמיין את הבניין קורס על כל קומותיו בעוצמה
שיוצרת בור באדמה וגלי הדף שמרעידים בניינים סמוכים.
הליקופטרים משטרתיים מצלמים את זה מלמעלה. מעין מכתש תלול
שמרכזו הדירה שלי ומסביבו בניינים נוטים הצידה לכיוון מרכז
המעגל. בדמיון הזה, כמו בכל הדמיונות, אני חי.
כל דבר נשמע לי כמו דפיקה בדלת. כל פיצוח של האש וחריקה של מה
שנשאר מהספה. הקיר שלידה בוער בבירור. אני עייף מכדי להיות
עצוב, לא נותר לי אלא להרגע. הצוואר שלי נוקשה והגב שלי במצב
קשה אבל יציב. המחשבות שלי מרגישות איטיות יותר. אבל איך אפשר
למדוד? אולי פשוט תחושת הזמן שלי זזה מהר יותר.
אני רוצה להשאיר אחריי מחשבה כלשהי. איזה רעיון מעניין או
חשוב. גם אם אני אהיה היחיד שיידע מזה. אבל לא עולה לי כלום.
מתנגנים לי בראש שירי ילדים ששמעתי באקראי בגן המשחקים הסמוך.
אני חושב על הילד ששר את זה, ועל ההורים שלו שבטח השמיעו לו את
השיר באותו יום, ועל מי שהקליט אותו ומי שהלחין ומי שכתב, ומי
שלימד את הכותב איך לכתוב (שירה ובכלל), ועל ההורים של אותו בן
אדם והסבים שלו, והאנשים שבטח גירשו את אבותיו מאיפשהו
ואבותיהם של אותם אנשים שבטח גם אותם גירשו מאיפשהו מתישהו,
ומי שגירש אותם, שבמידה מסוימת אחראי לזה שדווקא השיר הספציפי
הזה מתנגן אצלי בראש כרגע.
יש אנשים שאומרים עליהם שהם שינו את העולם, אבל זה שטויות. אתה
משנה את העולם בעצם קיומך. גם אם אף אחד לא רואה אותך, אתה
תופס מקום של מישהו אחר שכן היו רואים ולכן שינית את המקום
שאתה נמצא בו. שינית את המקום - שינית את האנשים שבו. שינית
אותם - שינית את המשפחה, החברים והאנשים שהם סתם פוגשים במהלך
היום. בעצם קיומך אתה משנה את העולם.
אם היו מספרים את הסיפור שלי הייתי רוצה שיספרו אותו נכון, ולא
אכפת לי אם אף אחד לא ירצה לשמוע. אני רוצה שיספרו שהייתי עם
חבל מסביב לצוואר תלוי מהתקרה, עם הדירה שלי בלהבות והאצבעות
שלי נוגעות במים שעולים, ושהייתי עצבני כי תקוע לי שיר בראש
וכואב לי הצוואר ונמאס לי כי זה לא מתקדם ואני משתעמם. ועולים
לי בראש בתי קפה שלא יצא לי להיות בהם וסרטים שעוד לא יצאו
וסדרות שלא ראיתי והייתי רוצה שמישהו יאמ;לק לי אותם עכשיו.
הייתי רוצה שיספרו שבערך כל החיים התייחסתי לכסף באיזה ייראת
כבוד של מישהו שעלול אוטוטו למצוא את עצמו בלי כלום, למרות
שהרווחתי הרבה יותר ממה שהוצאתי וגם היו לי חסכונות מכובדים
בבנק. הייתי רוצה שיספרו שהבחורה הראשונה שהתאהבתי בה היתה גם
האחרונה, ושהדחקתי את האהבה שלי אליה והכחשתי אותה אפילו בפני
עצמי עד שהיא עברה, כמה שנים אחר כך, ושעכשיו אני לא מרגיש
כלפיה כלום וכמעט גם לא כלפי אף אחת אחרת.
הייתי רוצה שהסבל שלי יקבל במה מרכזית. שיהיה לו את 15 דקות
התהילה שלו שבהם אנשים חושבים עלי ונהיים עצובים. ואם זה לא
אפשרי, הייתי רוצה שיקרה לי משהו נורא ואני אסבול מספיק כדי
להרוויח את 15 הדקות האלה, ואז אני אנצל אותן כדי להכניס גם את
הסבל הקודם שלי למרקחה. אחרי שכל הסבל יקבל הכרה, אני מאמין
שאני אצליח לשחרר אותו.
התקרה כבר ברובה שחורה ואני מתחיל להבין שאני לא בדיוק עייף
אלא מטושטש מהעשן והכאב ובטח גם מחוסר התוחלת בלהחזיק את עצמי
ככה עם הצוואר, אבל הגוף שלי כבר מרגיש כמו בגבס והוא כמעט לא
זז, ויש משהו נעים במים החמימים שמכסים לי את כף הרגל כי כל
שאר הגוף חם ממש ואני מרגיש כאילו נשרפתי בשמש ואז התחילו
לדקור אותי עם קוצים. אני מבין לראשונה שמשהו בלתי הפיך כבר
קרה, בלי תלות במה שיבוא בהמשך.
אני לא רואה מה קורה מסביבי ואני משוכנע שגם אם יהיה מישהו
בדלת אני לא אשמע אותו. אני מבין שהמים בחיים לא יגיעו לי
לגובה החזה כי המותניים שלי בערך בגובה של הדלת ובשלב הזה הם
יתחילו לצאת מהדירה ויפסיקו לעלות. להפתעתי אני שומע נביחות של
כלב תשוש וחולה. אני תוהה אם הוא לבד בדירה או שהזוג שם איתו.
הם בטוח לא איתו, בעצם, כי הם היו רואים מה קורה פה. הוא ממשיך
לנבוח עוד קצת ומפסיק. אני רואה אותם מגיעים הביתה אחרי שהכל
נגמר ורצים לדירה שלהם עם הדלת המפוחמת או השרופה ונכנסים עם
דמעות בעיניים וקוראים בהיסטריה לכלב שאפילו ביום טוב לא מגיב
לקריאות. ואז אני רואה אותם מגיעים לפני שהכל נגמר ורצים לדירה
בין הלהבות, מתעלמים מהשכנים שיורדים במדרגות, או צועקים על
הכבאים שיצילו את הכלב (הם לא אומרים "הכלב", הם אומרים את השם
שלו) ואנשים שרואים, כולל הכבאים, בטוחים שהם מדברים על ילד,
אבל לא. ואני רואה את הכלב שבזמנים אחרים היה אם כבר מנסה
להציל את הבעלים שלו, אבל עכשיו הוא עייף וחלש ולא יודע אפילו
מאיפה להתחיל.
החבל נשרף ואני מוצא את עצמי במים. לפני שאני מספיק לנסח
במילים את הפחד מטביעה אני מבין שאני יכול לעמוד. אני קצת
מטושטש ורע לי, אבל אני רואה את החלון ואין בעיה להגיע אליו.
אני מגיע בהליכה די איטית ומטפס החוצה. אני בצד האחורי של
הבניין, אני מקיף אותו ומגיע לחזית. יש עשרה או עשרים איש
שמסתכלים על הבניין, כולל השכנים ממול. כולל הכלב. הם באו
והוציאו אותו כנראה.
יש מכבי אש. נראה שהם רק הגיעו. חלק מהאנשים מסתכלים עליי אבל
הם כנראה לא בטוחים מה הסיפור שלי באותו רגע. כשאני מסתכל
עליהם בחזרה הם מסתכלים הצידה, מעמידים פנים שהם לא ראו אותי
כדי שמישהו אחר יראה אותי וידע איך צריך להגיב אליי. המכנסיים
שלי רטובים והעור שלי מרגיש שרוף. אחד הכבאים מסמן לי עם היד
להתרחק מהבניין אבל שפת הגוף שלו אומרת שהוא לא הולך לעשות מזה
עניין.
"שריפה בבניין בגלל קצר חשמלי, אין נפגעים" אני מדמיין את
הכותרת בעיתון המקומי, שיותר אנשים משתמשים בו כדי לנגב חלונות
מאשר לקריאה. (רק מאוחר יותר אגלה שהשכנה מלמעלה אושפזה בגלל
שאיפת עשן בשנתה). סיפורים כאלה, שהם לא מספיק מעניינים,
מרגיזים במיוחד כי איש לא יטרח לאסוף את כל העדויות, ולהצליב
את כל המידע, ולדווח על התחושה האמיתית של הנוכחים, ועל
המשמעות האמיתית של מה שקרה (אין כזו), ואיש לא יתפלפל על מה
היה צריך להיות ומה צריך להיות הלאה ואיך זה בעצם נוגע לחיים
של כל אחד מאיתנו. כל אחד יחיה עם הגרסא שלו ויתנהג כאילו היא
האמת, וסביר שאף פעם לא יתעמת עם אנשים שהיתה להם חוויה שונה
בתכלית.
כל האנשים יתפזרו איש לביתו, ואף אחד לא ישאל עלי כי אין את מי
ואין מה לשאול, ואף אחד לא יידע שאף אחד לא שאל, כי אף אחד לא
מנהל את האירוע, כל אחד רק עושה את חלקו, כולם נעים ונדים כמו
כדורי ביליארד על שולחן, איש לא מבין מאיפה המכה הגיע ומה
המטרה שלה ואם מישהו נופל לבור זה במקרה. אין תוכנית על ואין
מישהו שמסתכל מלמעלה בשביל לבדוק אם יש תוכנית כזאת.
איש לא יבין מה קרה לי בדירה וממה התחילה האש, ואיש לא ישאל
אותי ואיש לא ידרוש ממני פיצויים או ינזוף בו או יסתכל עליי
במבט מזועזע, (או נחרד או דואג), איש לא הציג את האדמה, איש לא
ידע היכן ומה, אך משהו קם, משהו ניעור, ומטפס למעלה אל האור.
לפחות כרגע אני סתם עוד צופה מהצד. אני מברך באושר על
האנונימיות שלי ויוצא להליכה.