יום חמישי ה27.3, היום ה15 בעבודה
הוא דופק על הדלת ברחוב דושן 11. גבר בן כשלושים פותח את הדלת
לכדי סדק ומציץ החוצה. "הי, אני עורך סקר מטעם חברת 'סקרים לכל
אחד'. אכפת לך לענות לי על כמה שאלות?"
האיש מסתכל עליו בנחמדות שם אדם שמעוניין בחברה, אך עדיין לא
ממש פותח את הדלת. "אתם מחוסנים נכון? סוקרים בדרך כלל מקבלים
חיסון?" הוא מרגיע אותו שכן. הוא מחוסן, והאיש מזמין אותו
פנימה.
רוב הנסקרים לא עד כדי כך מודאגים מהמגיפה. לפי הקושי בלתפוס
אותם בבית נראה שרובם מנהלים את שגרת יומם כרגיל. אמנם יש הרבה
נדבקים ואחוז התמותה גבוה, אך בשבוע האחרון נמצא חיסון, שעוד
לא הגיע לכולם אך אין סיבה לחשוב שזה לא יקרה בימים או שבועות
הקרובים. הרבה מומחים גם טוענים שמחלה שהתמותה בה כל כך מהירה,
בדרך כלל שבוע או שבועיים מרגע ההידבקות, אינה יכולה להפוך
למגיפה משמעותית, כי אנשים פשוט לא מספיקים להדביק אחד את השני
לפני שברור שהם חולים.
הסקר עצמו הוא מאוד משעמם, אך הוא מנסה לפצות על זה בהומור
ובקלילות. "שמעת על כביש 775 שנפתח ביום שבת?" "איך שמעת על
זה?" "האם הכביש הזה רלוונטי למסלול הנסיעה היומי שלך?" "האם
שקלת לנסוע בו בנסיעה הקרובה שלך?" "למה?".
לאחר כעשרים דקות הוא נפרד בידידות מהאיש ויוצא. הוא סרב להצעה
להשאר לקפה, למרות שהיה ניכר שהאיש, שכנראה כפה על עצמו בידוד,
מעוניין בחברה. יש לו עוד הרבה בתים להספיק היום. ברחוב, הוא
פותח את הקלסר הגדול שלו ומוצא את הדף של אותו רחוב. בדף
מופיעה טבלה ארוכה עם שמות וכתובות, והעמודות מציינות שעות
ביום. כאשר הוא ממלא סקר, כמו עכשיו, הוא מוחק את השורה בקו.
אם האדם לא נמצא בבית הוא מסמן איקס בעמודה של אותה שעה, כדי
שיידע לנסות שוב בשעה אחרת.
זה היה הבית הראשון של היום, בקושי 8 בבוקר, והוא המשיך מיד
לבית הבא ברשימה.

כל הסוקרים של אותו יום, ה27.3, הגיעו למשרדי "סקרים לכל אחד"
ליום אוריינטציה ביום שלפני. הוא ישב באחת השורות האחרונות
באולם גדול עם כסאות מפלסטיק, ואשה בשם מגי דיברה במיקרופון עם
סאונד גרוע והסבירה את האופן שבו ממלאים את הסקרים ומתייקים את
התוצאות. "נראה לי שהם זורקים את כל הניירות האלה אחר כך לפח",
אמרה מישהי שתי שורות לפניו לזה שישב לידה. "אחרת לא היו
נותנים לנו למלא הכל בכתב יד. זה טירוף אחד כך לעבור על זה".
האיש תהה למה שהם יעשו דבר כזה, אך היתה לה תשובה. "הם בטח
עושים ניסוי ובודקים האם הסקר גורם לאנשים להשתמש יותר בכביש
לעומת אנשים שלא סקרו אותם. זה נראה לי ההסבר ההגיוני היחיד".
זה לא הרגיש לו הגיוני שחברה תשקיע כל כך הרבה מאמץ בלעשות סקר
בלי לקרוא את התוצאות שלו, אך למרות שהוא התבייש להודות בזה,
לא היה לו כל כך אכפת. ברגע שהוא הבין איך העבודה מתבצעת
והטכנולוגיה המעורבת בכך הוא ידע שהוא רוצה להשתתף ומצידו
העבודה יכלה להיות כל דבר בעולם.

קרוב לשעה 8 בערב הוא הגיע הביתה. אישתו ישבה בסלון מול
הטלוויזיה, בלון החמצן לידה. ביד רועדת היא הרימה את השלט
וקטעה את המשפט של הכתב הפוליטי שאמר משהו על המשבר
הקואליציוני התורן. "זהו? סיימנו עם זה?" היא שאלה, הוא הנהן,
והרגיש שהפנים שלו עלולות להסגיר את השקר, אז הוא הישיר מבט
לאישתו וחייך אליה חיוך רחב, הניח את הקלסר על הרצפה ליד הספה,
במקום שהיא לא יכולה להגיע אליו, והתיישב לידה. "איך זה שליום
אחד אתה צריך קלסר כל כך גדול?" היא שאלה אותו. הוא אמר לה
שהרוב זה הנחיות וניירות לא קשורים שהוא אפילו לא קרא. הוא
הקפיד מאוד לא לשדר לה מסתורין לגבי הקלסר, כדי שלא תתפתה
לפתוח אותו, למרות שהוא ידע שבמצבה ספק אם היא תעשה משהו
מאחורי גבו.

יום חמישי ה27.3, היום ה104 בעבודה
הוא קם בבוקר, כרגיל, כמה דקות אחרי 6 ועם בחילה וכאב ראש. הוא
ידע שכרגיל, תוך עשר דקות זה יעבור. הוא יצא מהמיטה בשקט
והתלבש, ויצא לחנות נוחות. לאחר 5 דקות הליכה הוא הגיע, הלך
ישירות לאיזור הירקות, הזיז שתי אשכוליות מהשורה העליונה,
הוציא או זו שמתחתיהן והחזיר אותן למקום. הוא הלך לקופה ושילם
את הסכום המדויק במזומן. בעל החנות, שמעולם לא ראה אותו, התפלא
על ההתמצאות והדיוק שלו, אך חשב שמדובר באדם נחמד בסך הכל
שחייך אליו ואיחל לו יום נעים, אז לא הקדיש לזה יותר מדי
מחשבה.
הוא שם את האשכולית במקפיא והתארגן לקראת יומו. כמה דקות לפני
7 הוא נכנס לחדר השינה והתבונן באשתו, שהתעוררה ב6:58. הוא
איחל לה בוקר טוב והציע לה את הכדורים שלה. היא התמתחה
והתיישרה במיטה באיטיות. הוא הכיר את כל התנועות שלה כמעט בעל
פה. את ההליכה המהוססת לשירותים וצחצוח השיניים המדוקדק, המבט
הבוחן במראה וסידור השיער הטקסי.
היא חזרה לחדר השינה, הוא עדיין ישב על המיטה והתבונן בה. היא
אמרה לו, "אתה יודע מה ממש בא לי עכשיו? אשכולית" וחייכה חיוך
ילדותי שחימם לו את הלב. "יש לנו!" הוא הכריז בשמחה. "בדיוק
קניתי אתמול, יש במקרר". הוא הביא את האשכולית הקרירה מהמקפיא
והם ישבו יחד על המיטה, קילפו ואכלו אותה בהנאה.
הוא יצא לדרכו לקראת 8 בבוקר והלך מיד לרחוב דושן 40. בטבלה
שלו סומנו איקסים בשורה הזו בעמודות של השעה ארבע אחה"צ ושבע
בערב, לכן הוא חשב שכדאי לנסות אותם בשעה מוקדמת. הוא לא יוותר
על הבית הזה עד שכל השורה תהיה מלאה באיקסים. אם זה יהיה המצב,
כנראה שאת האנשים שגרים שם פשוט אי אפשר להשיג עבור הסקר הזה.

באחת ההפסקות ביום האוריינטציה הוא פגש את עדנן, עובד אחר
שעבורו זו היתה העבודה הראשונה מהסוג הזה. הוא לא סיפר לו שהוא
עשה זאת כבר כמה פעמים, מתוך חשש להעלות חשדות כלשהם. "זה רק
עניין של זמן", עדנן אמר לו, "בסוף יפתחו מזה נשק. זה מה
שעושים עם כל טכנולוגיה חדשה, בטח כשזה התקדמות משמעותית כזאת.
בהתחלה עושים עם זה דברים קטנים ולא מזיקים כמו הסקרים האלה
וכל מני שטויות אחרות, בסוף מבינים איך אפשר להשתמש בזה כנשק
ואז פתאום כולם מבינים שזה מסוכן ומנסים לעצור את זה, אלא שזה
יהיה כבר מאוחר מדי. ככה זה קורה תמיד אחי. בגלל זה אני פה,
דווקא בגלל שאני יודע שזה הולך להתפוצץ. דברים כאלה לא עוברים
סתם ככה כדי שרק יעשו איתם סקרים, צריך להיות תינוק בשביל
להאמין שככה העולם עובד".

"זהו? סיימנו עם זה?" שאלה אשתו כשהוא הגיע הביתה. כשהוא נכנס,
הכתב הפוליטי דיבר על האפשרויות שעומדות בפני ראש הממשלה באותה
עת כדי לפתור את המשבר. הוא חייך אליה, הניח את הקלסר על הרצפה
ליד הספה והתיישב. "איך זה שליום אחד אתה צריך קלסר כל כך
גדול?". הוא הסביר לה שזה כל מני ניירות לא מעניינים והתחיל
לספר לה על היום שלו. הוא תמיד סיפר לה על הבית הכי מעניין
שהוא היה בו. הפעם זו היתה דירה של זוג עם ילד שגרים מעל בית
קפה שהם מנהלים. בלילה הכלבים שלהם ישנים בבית הקפה ושומרים
עליו, וביום המשפחה עובדת שם והכלבים עולים למעלה לדירה. "אה,
נו, זה הבית קפה שיערה סיפרה לנו עליו!" היא אמרה. הוא לא זכר
על מה מדובר. "איך כבר שכחת, לפני שלושה ימים דיברנו איתה" הוא
חייך במבוכה והודה שהוא לא זוכר את זה בכלל. היא הסתכלה עליו
בשעשוע שהיה בו זיק קטן של דאגה. "אתה באמת לא זוכר?" הוא נאנח
עמוקות והדאגה שלה התפשטה בפניה והגיעה לכתפיים שנשמטו מטה.
"אתה מרגיש טוב?" היא שאלה. הוא חייך אליה, אמר בקול מתפנק
שהוא פשוט קצת עייף ושהוא במילא לא מקשיב אף פעם ליערה. היא
צחקה והוא הצליח להעביר נושא.
אחרי שהיא נרדמה, הוא פתח בפעם המי יודע כמה את ספר הטלפונים
שלו בטלפון, עבר אחד אחד על האנשים, הסתכל על הפרצופים וקרא את
ההתכבויות האחרונות שלו איתם. לאחר מכן, עשה אותו דבר עם
הטלפון שלה, עד שלבסוף העייפות הכריעה אותו והוא נשכב לישון.

יום חמישי ה27.3, היום ה213 בעבודה
הוא קם כמה דקות אחרי 6 עם בחילה וכאב ראש, הוציא 3.40 שח
מהארנק והלך להביא את האשכולית המוצלחת מהחנות. ב6:58 אשתו
התעוררה, הוא עזר לה לקחת את הכדורים, והיא הלכה לשירותים
להתארגן. כשהיא סיימה, היא חזרה לחדר השינה, הסתכלה עליו ואמרה
"אתה יודע מה ממש בא לי עכשיו? אשכולית". הוא הביא את האשכולית
מהמקפיא, והם קילפו אותה ואכלו יחד על המיטה.
כשהם סיימו הוא הלך לזרוק את השאריות ולשטוף ידיים במטבח, והיא
שטפה ידיים בשירותים. הוא חזר לחדר השינה ועזר לה להתלבש. "מה
תעשי היום?" הוא שאל. הוא אהב לשמוע את המנגינה בקול שלה, שהוא
הכיר כל כך טוב שהוא כמעט יכל לדקלם הכל יחד איתה. היא סיפרה
לו על התוכנית שהיא רוצה לראות, והספר שהוא רוצה לקרוא שהוא
יודע שהיא לא תקרא, ומה היא תבשל ולמי היא אולי תתקשר. אבל
לקראת סוף הסיפור, מיד אחרי שהיא אמרה שהיא אולי תתקשר לאמא
שלה, המבט שלה נהיה רציני והיא הסתובבה אליו. הוא רצה להסתובב
אליה גם אבל לא הצליח. הגוף שלו נדרך כמו לפני נפילה והוא
התחיל להרגיש דמעות עולות לו בגרון לקראת מה שהוא ידע שמגיע.
"כדאי שנדבר על המחלה הזאת. רוב האנשים לא שורדים יותר משבוע
או שבועיים ואני נדבקתי כנראה לפני משהו כמו עשרה ימים". הוא
הנהן, והרגיש את הגוש שבגרון מתנפח עד שהוא מאיים לחנוק אותו
לגמרי. הוא לא הצליח להסתובב אליה, אפילו עכשיו אחרי כל כך
הרבה נסיונות. "אני כל כך שמחה שאתה איתי, אבל אני רוצה שגם
כשאני לא אהיה פה -" היא לקחה נשימה עמוקה ושמה על הזרוע שלו
יד רועדת. הם התחבקו. "אני יודע" הוא אמר. "אבל תקחי את
הכדורים. אנחנו לא יודעים כלום בוודאות". היא התרחקה מספיק כדי
להסתכל לו בעיניים. היא הנהנה וניגבה לו דמעה בזהירות עם
האצבע.

הוא יצא מהבית וניסה לנער את עצמו לקראת יום עבודה ארוך. הוא
פתח את הקלסר, וחשב לעצמו כמה מוזר  זה לקרוא את אותו דף כל כך
הרבה פעמים ושהוא ימשיך להראות כאילו הוא כרגע הודפס. הוא קרא
שוב את אותן שורות מאיימות. "חשוב מאוד שבמהלך תקופת העבודה לא
תפגשו אנשים שאינם עובדים באותו זמן. לכן אנחנו מתעקשים שכל
דרי הבית יעבדו". הוא לא היה רגיל לשבור חוקים כלשהם, והדבר
גרם לו לתחושת דריכות מתמדת, אך לא היו לו חרטות לגבי ההחלטה
הזו כלל.

"ברוכים הבאים ל'סקרים לכל אחד'", אמרה מגי בתחילת יום
האוריינטציה. היא היתה אישה צעירה, עם לבוש מוקפד ותסרוקת מעט
משונה. הוא חשב שיש משהו מוזר בדיבור שלה, כאילו שזו לא שפת
האם שלה, או אולי יש לה איזה תסמונת. הוא חשב על השם, "סקרים
לכל אחד", וזה היה נשמע לו כמו שם שמגי היתה יכולה לחשוב עליו
ולחשוב שהוא טוב. מצד שני, אולי זה רק בגלל שהסאונד גרוע.
"כמו שכולם יודעים הטכנולוגיה היום מאפשרת לנו למעשה ליצור
לולאות במימד הזמן של כ24 שעות וכך לאפשר לאנשים לבלות זמן רב
במה שמבחוץ נראה למעשה כמו יממה אחת. מדובר על פריצת דרך מדעית
חשובה שמקדמת את האנושות רבות בכך שהיא מאפשרת בין השאר לבצע
את מה שאנחנו ב'סקרים לכל אחד' קוראים לו 'סקרי בזק'. במשך 300
ימים אתם תעבדו ותעשו סקרים, וכשתסיימו זה יראה למעשה כאילו
עבר יום אחד. אז ביום אחד תספיקו למעשה למלא כ4000 סקרים!"

"תשמע אחי" אמר לו עדנן בהפסקה. "הדברים האלה מאפשרים להם
לעבוד מהר וביעילות. יכול להיות שיש מדענים שמפתחים איזה פצצה
שהיום היא מדע בדיוני אבל היא תהיה מוכנה מחר אחי, כי הם
בלולאה עובדים על זה עד שיסיימו. בכלל, אני לא קונה את זה שזה
עובד רק ל300 יום. וגם לא 24 שעות. למה שזה יהיה דווקא המספרים
האלה? שמע אני לא יודע. אולי יש מרגלים בכל מני מדינות שכבר
היום מחפשים מידע ומחר ידעו את כל הסודות ומחרתיים יש מלחמת
עולם. מי יודע? בגלל זה אני והבן זוג שלי נרשמנו. אמרנו לפחות
נחיה עכשיו שנה בעולם כמו שהוא עכשיו, ומצידי כל שנה נעשה את
זה שוב. כל חודש מצידי. מצידי, ההורים שלי עכשיו בני שישים.
כשהם יהיו בני שבעים אני אמות מזקנה אחי... וואלה מפחיד אותי
לראות מה יהיה עם העולם אני מעדיף ללכת על בטוח" לא היו לו
הרבה תשובות. הוא לא ידע אם עדנן צודק או לא, והאמת שלא היה לו
יותר מדי אכפת. "מה איתך אחי את נשוי?" עדנן שאל. "כן", הוא
ענה, נלחץ לרגע. "היא עובדת אבל בחברה אחרת". עדנן הנהן והסתכל
על שולחן האוכל, לא באמת מעוניין. עד עכשיו לא שאלו על אישתו,
למרות שהבהירו לעובדים כמה פעמים שצריך שכל דרי הבית ישתתפו.
הוא החליט מראש שהוא יספר להם שהיא עובדת בחברה אחרת, והתאמן
על איך הוא יענה אם ישאלו באיזו חברה. הוא פחד להגיד סתם שם,
כי החברות היו ידועות לשמצה במהירות שבה הן נסגרות. הוא שמח
שלעדנן לא היו שאלות המשך בנושא.

הוא חזר הביתה לקראת 8, אשתו כיבתה את הטלוויזיה. "זהו? סיימנו
עם זה?".

יום חמישי ה27.3, היום ה255 בעבודה
הוא קם כמה דקות אחרי 6 עם בחילה וכאב ראש, והלך להביא את
האשכולית.
אשתו קמה ב6:58, לקחה את הכדורים והלכה להתארגן.
הם אכלו יחד את האשכולית.
"כדאי שנדבר על המחלה הזאת", היא אמרה. "רוב האנשים לא שורדים
יותר משבוע או שבועיים ואני נדבקתי כנראה לפני משהו כמו עשרה
ימים". "אני כל כך שמחה שאתה איתי, אבל אני רוצה שגם כשאני לא
אהיה פה -" היא לקחה נשימה עמוקה ושמה על הזרוע שלו יד רועדת.
הוא התקרב אליה לחיבוק אבל אז היא הוסיפה "אני מרגישה שאתה
מאוד איתי בימים האחרונים. אני לא יודעת בדיוק להסביר את זה.
אבל רציתי להגיד לך תודה". הוא פרץ בבכי מיד, בהתחלה בעיקר
בגלל ההפתעה אבל בהדרגה חלחלה אליו איזו חמימות שסילקה את
הבדידות העמוקה שמילאה לו את הגוף. כשהוא נרגע, הוא הזכיר לה
וחזר והדגיש כמה חשוב לקחת את הכדורים, שגם אם אנחנו לא בטוחים
שזה יעבוד חייבים לנסות, בטח עוד כמה ימים יחלקו חיסונים, וגם
הציע לה לשתות תה ירוק ולעשות טיפה התעמלות, ואולי באמת לקרוא
את הספר שהיא אמרה שהיא תקרא ולתכנן תוכניות לעתיד, ורק כשהוא
שם לב שהיא מצחקקת ומלטפת לו את הכתף הוא הפסיק, אמר לה שהוא
אוהב אותה ויצא לעבודה, כמה דקות אחרי 8.

במהלך היום הוא שחזר שוב ושוב את הבוקר בראשו, וניסה להבין אם
הוא עשה משהו שונה שאולי שינה את התגובה של אשתו. הוא חזר וקרא
את המסמך בקלסר, מנסה לדלות רמזים בין האותיות. קרו לו דברים
כאלה בעבר, בפעמים הקודמות שלקח עבודות כאלה. כמעט שבע שנים
עברו עליו מאז שהוא התחיל לעבוד, עשרה ימים קודם לכן. שבע שנים
עם אישתו, שמתוכם היא זוכרת רק שישה ימים. הוא לא שאל אותה מה
היא זוכרת, אך היא לעתים לא נדירות שמה לב לדברים שהוא לא
זוכר. אירועים או שיחות שקרו מבחינתה שבוע שעבר, ומבחינתו היו
זיכרון נשכח ואבוד לחלוטין. היו ימים שבהם הוא סיפר לה על
העבודה שלו, סיפר לה הכל, אך היא לקחה את זה קשה ואמרה שאסור
לו לבזבז את החיים שלו ככה, שהוא חייב להפרד ממנה בבוא העת
ולהמשיך בחייו. הם לא ידעו אם היא תזכור את השיחה הזו למחרת,
והוא שיקר לה ואמר לה שיכול להיות שגם הוא לא יזכור. הוא ידע
שהוא יזכור הכל.

בדרך חזרה הביתה הוא עבר ברחוב דושן, וראה אמבולנס ליד בית
מספר 11. במדרגות ירד אדם בתמיכה של שני אנשים עם חליפות מגן
ומסיכות. הוא התקרב כדי לראות מי האיש. היה קשה לזהות אותו,
הוא היה שפוף וחיוור והביט למטה, אך כשהוא התקרב לאמבולנס הוא
הרים את ראשו והמבטים שלהם הצטלבו. הוא  התקשה להיזכר אבל המבט
של האיש הראה שהוא מזהה אותו, ואחרי שניה הוא הרגיש את זה  מכה
בו כמו ברק, כל השרירים שלו נחלשו והוא הרגיש שהוא עומד
להקיא.

יום חמישי ה27.3, היום ה256 בעבודה
הוא קם כמה דקות אחרי 6 עם בחילה וכאב ראש, והלך להביא את
האשכולית.
אשתו קמה ב6:58, לקחה את הכדורים והלכה להתארגן.
הם אכלו יחד את האשכולית.
"אני מרגישה שאתה מאוד איתי בימים האחרונים. אני לא יודעת
בדיוק להסביר את זה. אבל רציתי להגיד לך תודה". הוא חייך
והנהן, ואז התרפק עליה ושניהם בכו. הוא ביקש שהיא תשמור על
עצמה והיא הבטיחה שתנסה. הם המשיכו לדבר, מעלים זכרונות
מהתקופה שהם הכירו, שהזכירו לו כמה זמן עבר מאז. הם היו יחד רק
שנתיים, אבל הוא הרגיש שכשהם התחילו לצאת הוא היה צעיר בהרבה.
גם היא שמה לב לזה. "אני מרגישה שהמחלה שלי גובה ממך מחיר. אתה
כאילו התבגרת בתקופה הזאת". הוא לא אמר כלום. כמובן שזה היה
נכון, וכמובן שהוא הרגיש זאת אפילו יותר ממנה, וזה שימח אותו
שלפחות במובן כלשהו היא מודעת לזה.

בדף הסבר שחילקו לעובדים החדשים כתוב: "בסוף כל לולאת זמן
הגוף שלכם יחזור למצבו הקודם, כך שפגעי מזג האוויר, פציעות,
גדילת שערות וכדומה, הכל מתאפס. הזכרונות לא מתאפסים לחלוטין.
חלק מהאנשים יזכרו באופן חלקי את הלולאה הקודמת וחלק לא. חשוב
למלא בקלסר מה עשיתם באותו יום, כי מה שנכתב בו נשמר וכך תדעו
למחרת לאן ללכת ומה לעשות. ברוב המקרים, אנשים מסיימים את
תקופת העבודה בתחושה שעבר רק יום אחד, ואילו המשכורת שלהם
מבטאת עבודה של ימים רבים!". הוא כבר ידע מהפעמים הקודמות שזה
לא נכון. הוא זכר את כל הימים, והרגיש כאילו הוא חי את כולם
ברצף. דברים שקרו ביום שלפני הרגישו רחוקים ונשכחו, והשגרה
הפכה לריקוד קבוע ומדויק. רק הגוף שלו נשאר זהה - השיער לא
התארך, שריטות נעלמו, וכמעט מכל בחינה הוא נראה כמו לפני שהוא
התחיל בעבודות האלה. אבל הוא הרגיש אחרת. מבוגר יותר, עייף
יותר, רחוק מכל הדברים והאנשים שהיו בחייו לפני אותם כמה
ימים.

בשמונה וחצי היא זירזה אותו לצאת, ואמרה שהוא מאחר. כשהיא ראתה
את תגובתו היא התרככה, והציעה שאולי יוותר על העבודה בעצם
ויישאר בבית, יודיע להם שהוא חולה. הוא הרגיע אותה ואמר שהוא
תיכף ייצא ושאין צורך למהר. הוא חיכה  שהיא תרד למטה והוציא
מארון הבגדים קלסר נוסף שהיה במדף העליון מוחבא תחת ערימת
מצעים. את הקלסר הרגיל הוא שם במקומו.
רוב הכתובות בקלסר החדש היו מחוקות, ובשאר היו איקסים בכל
העמודות. כמו שצריך שהקלסר יהיה בסוף תקופת העבודה. בעמוד
הראשון היו כתובות מרחוב לוינסקי. הוא צעד לשם בזריזות וגילה
שהרחוב חסום, בהסגר בגלל המגיפה, כמו מספר לא קטן של רחובות
אחרים בעיר. הוא המשיך, מתנשף, לרחוב מדף אחר בקלסר וניגש לדלת
הראשונה שהיתה מחוקה אצלו. אין תשובה. הדלת השניה היתה הדלת
הבאה ברחוב, אין תשובה. כך גם בשלישית וברביעית. הוא הרגיש
סחרחורת ובחילה ונכנס לבית קפה קרוב כדי להרגע. במקום היתה
טלוויזיה דולקת עם החדשות. כתב הבריאות של הערוץ דיבר על
ההתפשטות המהירה של המגיפה, והקושי בלמנוע את זה. האייטם נגמר
במהרה ועברו לתוכנית אירוח.

יום חמישי ה27.3, היום ה273 בעבודה
הוא קם כמה דקות אחרי 6 עם בחילה וכאב ראש, והלך להביא את
האשכולית.
אשתו קמה ב6:58, לקחה את הכדורים והלכה להתארגן.
הם אכלו יחד את האשכולית.

שמונה בערב, דפיקה בדלת. הוא היה באותו זמן בעבודה הקודמת
שלו. זה היה לפני שאשתו חלתה ושניהם נאלצו להפסיק לעבוד. היא
פתחה את הדלת לבחורה בשנות העשרים המוקדמות שלה. המגיפה היתה
אז בעיקר שמועה רחוקה. "אה, אתם בבית!" הבחורה אמרה, מופתעת.
"כן", היא ענתה לה. "קשה להשיג אתכם" הבחורה חייכה חיוך מבויש.
היא אמרה לה ששניהם עובדים במהלך היום, ושאלה איך אפשר לעזור.
"אני כאן מטעם 'סקר לכל דלת'. אנחנו חברה שעושה סקרים מדלת
לדלת. מדובר על עבודה של יום אחד עם שכר מאוד גבוה. זה כסף ממש
טוב ובלי התחייבות". היא אמרה ששניהם עובדים כבר, אבל הסכימה
לקחת פלייר.

לקראת שמונה הוא יצא מהבית והלך ישירות לבית הקפה לשמוע חדשות.
כשהתחיל האייטם עם כתב הבריאות הוא דיבר על החיסון, שעוד לא
ברורה ההשפעה שלו ואין עדיין מספיק ממנו. מגישת החדשות שאלה
אותו לגבי הטכנולוגיה של לולאות זמן, אם הן יכולות לעזור. הוא
הסביר שהן יכולות לעזור בדברים מסוימים, אך כשצריך לעשות דברים
שלוקחים יותר מיום, כמו למשל להטיס תרופות ממדינה רחוקה ולפזר
אותן, הלולאות לא ממש עוזרות וצריך לחכות שהזמן ממש יעבור.
הכתב נשמע יחסית בטוח בעצמו, וזה עזר לו קצת להרגע. הוא ידע
שזה יקרה, כמו שהוא ידע בעל פה כל מילה שהכתב יגיד. לכן הוא
הגיע לבית הקפה הזה בשעה הזאת.

"ברוכים הבאים ליום המיונים 'לסקר בכל דלת!'" אמר בחור צעיר
ומשונה לתוך מיקרופון באולם מלא כיסאות פלסטיק. "אני רוצה
להתחיל בלענות על שאלה ששואלים פה הרבה. מי שעובד בסקרים
אצלינו מקבל כמובן חיסון נגד המחלה. כדי להודות לכם על
ההשתתפות במיונים אנחנו רוצים להציע לכולם את החיסון כבר היום
גם אם לא תעברו. מדובר כמובן על אותו חיסון שיגיע לכלל
האוכלוסיה אבל אצלינו, בגלל הסיכון היחסית גבוה בתפקיד הזה,
אנחנו קיבלנו את הנגלות הראשונות. יופי! עכשיו אם בבקשה תוציאו
עטים ותמלאו את הטפסים שהיו מונחים על הכיסאות נוכל
להתחיל..."

הוא חזר הביתה לקראת תשע בערב אחרי יום ארוך של שוטטות ושתית
המון כוסות קפה. הטלוויזיה כבר היתה כבויה ואישתו נמנמה על
הספה. הוא ניסה להכנס ולהניח בשקט את הקלסר על הרצפה, בידיעה
שהוא לא יצליח שלא להעיר אותה. היא התעוררה וסימנה לו לשבת
לידה. כרגיל, הוא התרפק עליה ופרץ בבכי. "אני מצטערת", היא
לחשה לו באוזן. "אתה יודע שאני תמיד אהיה איתך, אפילו שאני לא
אהיה פה לראות אותך הופך לשיאן העולם בסקרים יומיים". הוא צחק,
כרגיל, מנסה לעשות חיקוי של הצחוק שהיה לו כשהוא שמע את הבדיחה
הזו בפעם הראשונה.

יום חמישי ה27.3, היום ה296 בעבודה
הוא קם כמה דקות אחרי 6 עם בחילה וכאב ראש, והלך להביא את
האשכולית.
אשתו קמה ב6:58, לקחה את הכדורים והלכה להתארגן.
הם אכלו יחד את האשכולית.
"בסוף ביטלו את הסקרים היום", הוא אמר. "התקשרו אלי מוקדם
יותר". "מעולה!" היא חייכה אליו. "נעשה יום כיף ביחד. מה בא לך
לעשות?". היו לו כמה אפשרויות. הם כבר ראו יחד את כל הסרטים
שהיו להם ברשימה. יצאו לכל בתי הקפה באיזור. שיחקו את כל
המשחקים. דיברו על הכל. מרוב אפשרויות טובות הוא לא ידע במה
לבחור. הוא הציע שהם יפתרו את אחד הפאזלים בארון. הוא ידע
לבחור מביניהם את הפאזל שהם יסיימו לקראת תשע בערב, כך שהם לא
יספיקו לראות חדשות אבל כן יספיקו לראות את התוכנית בידור
שאחרי.

"יש לנו שוקולד?" היא שאלה. הוא ניסה בלי הצלחה להבין למה
דווקא הפאזל הזה היה מעורר בה תמיד חשק לשוקולד. הוא ידע שאין,
אבל בדק בכל זאת בארונות ובמקרר. הוא הציע ללכת להביא. היא
חייכה אליו ואמרה שהיא תשתדל לא לסיים את הפאזל בלעדיו. הוא
צחק בכנות. התמונה שלה יושבת ליד שולחן הקפה בסלון עם פאזל רבע
גמור שימחה אותו. הוא הגניב מבט אל הקלסר שהוא הניח בבוקר ליד
הספה, בדיוק כמו ביום ה281 לעבודה שלו, שאז הוא התכוון לצאת
לעבודה, התחרט, ובסוף נשאר איתה לפתור את אותו הפאזל בפעם
הראשונה באותו יום חמישי ה27.3.

"האנשים שתפגשו יזכרו שנפגשתם, למרות שאתם עלולים לא לזכור את
זה כל כך בבהירות. אם הם מתפלאים שאתם לא זוכרים תגידו
שראיינתם הרבה אנשים במסגרת העבודה. אתם מתבקשים לא להגיד
לנסקרים או לחברים שהסקרים משתמשים בטכנולוגיה הזו. זה סוד
מקצועי וכשנכנסתם חתמתם על הסכם סודיות, להזכירכם.
לכן אנחנו גם מחייבים את כל דרי הבית להשתתף בעבודה. אם אתם
תחיו 300 ימים איתם והם רק יום אחד, זה עלול ליצור בעיות
ולהכניס אתכם למצבים לא נעימים. מי שיש לו אנשים שגרים איתו
שאינם כאן אנא דווחו לנו מיידית".

הוא חזר מעט אחר כך עם השוקולד האהוב עליהם, והיא המשיכה עם
הפאזל. הוא הבחין מיד שהקלסר זז ממקומו ועכשיו היה מונח לידה,
אך לא אמר כלום וחיכה שהיא תעלה את זה.
"איך יש לך רשימה כל כך ארוכה של אנשים בקלסר הזה?" היא שאלה,
מרימה את עיניה מהפאזל. "אתה עובד שם רק כמה ימים ובחברה
הנוכחית זה בכלל היום הראשון.. לא?" הוא נאנח וחייך אליה. הוא
הסביר לה את זה בעבר. הסביר לה הכל כולל הכל. אבל הפעם הוא רק
רצה להיות איתה עוד קצת כאילו שהכל בסדר. "יש שם תהליך קצת
מורכב", הוא אמר, מנסה להשמע נונשלנטי. "אפשר שאני אסביר לך
מחר? אם זה עדיין יעניין אותך" היא הסכימה וליטפה לו את הלחי,
חוזרת להתרכז בפאזל עם השוקולד בידה.

יום שישי ה28.3
הוא התעורר ב6:30 למשמע השיעולים שלה. הוא הגיש לה כוס מים
ועזר לה להתיישר. היא לקחה את הכדורים וחיברה את בלון החמצן עד
שהנשימה שלה נרגעה. הוא ליטף לה את הראש בעדינות. אחרי
ההתארגנות של הבוקר הוא אמר לה שהוא צריך ללכת לאסוף את
המשכורת שלו.
"אני מרגישה שאתה מאוד איתי בימים האחרונים." היא אמרה. ואז
צחקה. "מה מצחיק?" הוא שאל. "לא, סתם. דה ז'ה וו כזה". היא
נראתה מבולבלת, ואולי קצת מודאגת מעצמה. הוא נשק לה בעדינות על
המצח ויצא.

הוא הלך לכיוון בית הקפה הרגיל שלו, אך הרחוב היה חסום ובהסגר.
הוא המשיך למשרדים של החברה. עדנן בדיוק יצא מהם. לקח לו רגע
לזהות מי זה. "מטורף, אה אחי?" עדנן אמר כאילו שהם דיברו רק
אתמול. "כל המדינה קורסת ורק לחברות סקרים ההזויות האלה יש
כסף. אפילו הזמינו אותנו לעבוד שוב מחר, בטח יזמינו גם אותך".
הוא הניח שזה לא נכון. הוא זייף את כל התשובות בקלסר שהוא לא
מילא באמת. הם מן הסתם יעלו על זה בסופו של דבר. "שמע אחי נראה
לי החיסון הזה זה מזל גדול. עם המגיפה הזאת שמשתוללת לא בטוח
שאנשים אפילו צריכים את הלולאות זמן כדי לפתח נשקים חדשים,
המחלה תגמור את כולם, אה אחי?". "כן", הוא ענה, והשתדל לחייך.
"מה צריך נשקים חדשים כשיש סוקרים".
בפנים, מגי נתנה לו את המשכורת שלו, ובלי בכלל לפתוח את הקלסר
נתנה לו פלייר ליום אוריינטציה נוסף שיתקיים עוד באותו ערב
לעבודה שתקרה למחרת. "נשמח לראות אותך!" היא אמרה בדיבור
המשונה שלה, שמקרוב היה לו ברור שיש בו משהו זר. היא הסבירה
שהפעם הסקר יעסוק במגיפה, והם יתבקשו לסקור אנשים שהחלימו.
"תתקשר בבקשה עד הערב אם אתה רוצה להגיע וניתן לך את הכתובת
בטלפון". הוא הודה לה, הכניס את הפלייר לכיס, ויצא.

"מתי אתה מגיע?" היא אמרה לו בטלפון. השעה היתה תשע בערב,
והוא לעתים קרובות היה חוזר מאוחר יותר, לכן הוא הופתע מהשיחה.
היתה לו תחושה חזקה שהוא צריך להגיע הביתה מיד, וכך הוא עשה.
כשהוא הגיע, היא היתה על הספה, חיוורת ועטופה בשמיכות. "אני
חושבת שהמגיפה הגיעה אליי גם".
ההנחיות היו להשאר בבית בבידוד ולהמנע ממגע פיזי. הוא הכין לה
תה, בדק שנוח לה, והלך לבית המרחקת לקנות את כל התרופות שיש
שמועות שאולי הן עוזרות. ההנחה היתה שהמחלה מתפשטת באוויר,
ותוחלת החיים היתה בין עשרה ימים לשבועיים, עם מעט מאוד
מחלימים. הוא הרגיש שהאדמה התפוררה מתחת לרגליו, ושהוא מרחף
בחלל שבין מציאות להזיה. היא נשארה לישון על הספה, כי היא פחדה
להדביק אותו אם הם ישנו ביחד ופחדה שהוא יישן על הספה אחרי
שהיא היתה עליה. המרחק שנכפה ביניהם הרגיש לו כמו קילומטרים.
עוד באותו ערב הוא התקשר להודיע לממונים עליו שהוא לא יגיע
לעבודה בשבועות הקרובים.
בבוקר, היא ביקשה ממנו לפתוח את אחת המגירות ושם היה הפלייר של
'סקר בכל דלת'. "תלך", היא ביקשה. "גם תוכל להרוויח כסף וגם
תקבל את החיסון מוקדם ולא תצטרך לשמור ממני מרחק".
באותו יום התגלו עשרות אלפי מקרים נוספים של הידבקויות.
יומיים לאחר מכן היה היום הראשון שלו בעבודה.

הוא הגיע הביתה לקראת הצהריים וראה טלוויזיה עם אשתו. את כל
לוח השידורים ביטלו לטובת החדשות. הטון היה חמור ביותר. הומלץ
לכל האנשים להישאר בבתים ולא לפתוח את הדלת לזרים. כל מקומות
העבודה צריכים להיות סגורים. יש חוסר אדיר בחיסונים. הוא הסתכל
על אשתו שישבה לידו, מחוברת לבלון החמצן, ובקושי הצליחה שלא
להרדם. הוא חשב על האמבולנס ברחוב דושן, על רחוב לוינסקי
הסגור, על בית הקפה שביקר בו ביום שלפני ועכשיו נסגר גם הוא.
הוא חשב על המבטא המוזר של מגי, שעורר בו עכשיו זעם ועל הבחורה
שנתנה לאישתו את הפלייר ל'סקר לכל דלת'. למרות שהוא לא פגש
אותה באותו יום הוא תהה אם הם לא נכחו יחד באחד מימי
האוריינטציה. המחשבה על כך גרמה לו מחנק בגרון והוא התייפח
בקול חנוק, מנסה לא להעיר את אשתו. הוא היה כל כך כועס וכל כך
לבד. הוא בקושי זכר את החברים והמשפחה שלו. הוא הסתכל על
הכתבים בטלוויזיה, שהוא שמע אותם אומרים את אותם דברים שוב
ושוב ושוב באופן זהה בדיוק וזה גרם לו לרצות לנפץ את הטלוויזיה
לרסיסים.
אשתו השתעלה מתוך נמנום וקטעה לו את רצף המחשבה. הוא הסתכל
עליה והוא שם לב שהיא מזיעה. הוא ליטף את ראשה בעדינות, כאילו
שהיא עלולה להשבר מהמגע הקל ביותר. הוא התבונן בנשימות שלה,
והנשימות שלו נרגעו עד שהן היו מתואמות איתה לחלוטין. כל שאר
המחשבות נעלמו. נותר רק המקצב האיטי של הנשימות שלה, שהחזיק את
העולם כולו.

הוא הרים את הטלפון וחייג ל"סקרים לכל אחד".