[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איילה מף
/
הצבא של דודי

נתחיל מזה שחניכי תנועות נוער צעירים בחו'ל, שעלו ארצה להקים
ישוב בנגב או בגליל, שגבל באזור עימות עם השכנים מעבר לגבול,
לא היו מחוייבים לעשות צבא, כיוון ששהות בישוב ספר כזה במשך 3
או 4 שנים היה שווה ערך לשירות בצבא.
כשהחבורה של דודי עלתה מארגנטינה בסביבות 1963, כל הגרעין
בקבוצות ובודדים במשך שנים מספר, מקובצים מקינים שונים
בארגנטינה: טוקומן, בואנוס אירס, מנדוזה ועוד, כ-80 חבר'ה,
לקיבוץ שלנו, מפלסים, היתה מפלסים -ועדיין- באיזור ספר. נחל
עוז, כפר עזה, בארי, סעד... והיו התקפות וחדירות של פדאיונים
כל הזמן, ועמותים צבאיים במשך כל השנים, ואנשים גם נהרגו כך.
וכך  יצא שרוב החברה שבאו מארגנטינה לקיבוץ לא שרתו מעולם
שירות פעיל בצבא-מלבד אחדים שמאד רצו והתגייסו בכל זאת. בעלי
גם הוא לא עשה צבא. שמירת-לילה בקיבוץ היתה חלק מהמטלות
החדשיות של כל מי שהיה חבר הקיבוץ, כלומר לילות שלמים של סיבוב
באיזור החקלאי-רפתות, לולים וענפים אחרים של הקיבוץ, הגדר,
השער של הקיבוץ -סיבובים בקיבוץ וסביבו במשך כל הלילה מחומשים
היתה המטלה, והשומר היה הולך לישון כשהקיבוץ החל להתעורר,
והשחר עלה. השומר לא נאלץ לעבוד בעבודתו הרגילה במשך שבוע
השמירה. וזה היה הדבר הכי קרוב לצבא שעשו כאן רוב חברי המשק.
לעומת זה, כל מי שבא מהאגף ה'ישראלי' של המשפחה-כלומר
הגיס-אחי, אני, וגם אחותי לפני שנכנסה להריון והתחתנה, עשו
צבא. וכך גם בני ובנות הדודים כמובן.
בשלב מסוים, לאחר מלחמת ששת הימים, החליט הצבא להרחיב את מעגל

המילואימניקים ולשלב גם את חברי הקיבוצים ואולי גם המושבים
ביישובי ספר מול עזה, שלא עשו צבא בשירות הפעיל. הוצע-לבעלי
ולאחרים- לבחור בקורס צבאי אחד מתוך 3 אפשרויות: חובש, חבלן,
ועוד אחד ובהמשך להשתלב במערך המילואים. בעלי, על אף שהיה
מתעלף ממראה דם, החליט על קורס חובשים ואיכשהו גם גמר אותו.
מספר שנים יותר מאוחר הוצע לחבר'ה שעדיין היו  רק בני 38, מי
מהם שהיה מתאים לכך, לעשות קורס קצינים; עזה-השכנה-נכבשה ולא
היוותה עוד איום, -כך חשבו אז- וכך גם ירושלים, סיני...
דודי החליט-כיון שהיו לו כבר ילדים בני 10 ומעלה, שהוא את חובו
למולדת חייב לתרום גם כדי לא לבייש את הילדים-כי מה תאמר לילדך
ששואל: אבא, איפה היית בצבא? לא הייתי? לא יעלה על הדעת. כך
שכאשר הצבא הציע ללכת לקורס קצינים לכמה אנשים בקיבוצנו, וגם
לו הוצע, דודי קפץ על המציאה, ובעידוד אחי הקצין שאמר שזה יעשה
לו רק טוב והוא ירגיש יותר ישראלי, החליט בעלי לקפוץ למים. ועל
אף שמעולם לא היה בצבא-ללכת ישר לקורס קצינים! כפי הנראה היה
זה קורס מיוחד,של מספר חדשים,  שנבנה לאנשים שכמוהו לא היו
בצבא וזו היתה ההזדמנות-בגיל 38, להפוך לישראלי מן המניין לכל
הדעות.  הקורס נערך סמוך למצפה רמון, כלל לימוד כלי נשק,
ניווטים ועוד, והציון שקיבל בסופו-ושהוא ואני היינו מאד גאים
בו, היה ב'ג-שזה משהו בין כמעט טוב לטוב. הוא קיבל סגן משנה.
כבר באותה שנה נקרא דודי לעשות מילואים, ואחר כך כל שנה בלי
לחסר אחת. המילואים היו כל פעם בתפקיד אחר כיוון שהוא לא היה
משולב בצבא מלכתחילה ולא היתה לו יחידה קבועה לשרת בה. כך שכל
פעם שעשה מילואים היה חוזר מלא חוויות, בד'כ שונות לחלוטין בין
שירות אחד לשני. רובן היו באיזור שלנו. באחת מהן -אולי
הראשונה, היתה בבסיס שמירה שצמוד לאחד מקיבוצי האיזור, פעם אחת
גם באתי לשם ברגל לבקר עם הילדים, המגורים היו בעיקר באוהלי
חקי. והיו-עבור הקצינים-גם כמה מבני אזבסט. בחדר שלו היו מיטה
צבאית ושמיכות כנ'ל, כל מיני קופסאות צבאיות ובגדים בחאקי
תלויים ברישול על מסמר פה ושם, חלון, כלי נשק ורצפה כהה מבלטות
בצבע דומה לחאקי. הכל בעל אופי צבאי מובהק. דודי סיפר לי בהמשך
שנודע להם שאחד מהחבר'ה השתמש בחדרו לסחור עם חבריו במין והביא
לשם בחורה או בחורות, והמסחר בבשר נערך באין יודע באוהל שלו.
זה נמשך כנראה  במשך מספר ימים, ומהאוכלוסיה שהיתה במילואים
ההם אכן-אחדים קיבלו את הדיל בשמחה...   כמובן שהעסק נעצר מיד
כאשר הדבר נודע לקצין הראשי-שלא היה בעלי; אלו היו המילואים
הראשונים של דודי. זה היה משהו חדש לו... לך תדע מה קורה בזמן
המילואים...לגבי הסרסור ההוא-אם איני טועה, הוא נזרק-לפחות
מהמילואים ההם-בבושת פנים. אולי לשמחתו...
התפקיד שלהם בפעם ההיא היה לעשות סיבובים באיזור בלילות
ובימים, עם נשק ומניעת חדירת מסתננים של השכנים מעזה. בד'כ לאו
דוקא אויבים מצוידים בנשק אלא בעיקר חבר'ה עניים שניסו להכנס
לשטח כדי לגנוב מה שחסר אצלם: בגדים, מזון, תרנגולות או כבשים,
מה שרק אפשר. יותר מאוחר  גם טרקטורים וכד'. לרוב אנשים די
מסכנים ועניים.
בחופשים הקצובים חזר כמובן הביתה-היו כאן ילדים קטנים שחיכו
לו.
בפעם אחרת-קרוב לשנים לאחר מלחמת ששת הימים אמר לו הקצין
האחראי: כשאני נעדר אתה מחליף אותי כמפקד הבסיס. (הבסיס
כמדומתני היה אז בתוך עזה). דודי ענה: אני לא יכול, אני רק סגן
משנה.
האיש הניח לו על הכתף פס נוסף בצבע של הפס האחד שהיה לו ואמר.
מעכשיו אתה סגן! וכך עלה דודי מדרגת סג'מ לסגן (כפי הנראה
שבשנים ההן היה ניתן 'להכתיר' בשעת הצורך בדרגה יותר גבוהה כך,
בהינף יד. כי העובדה היא שמאז והלאה דודי באמת הוכר כסגן
וההעלאה אושרה לו, להפתעתי הרבה). באותה פעם כמדומתני, סיפר לי
על התושבים המקומיים העזתים שניסו 'לקנות' אותו במתנות: דייג
הביא לו כמה דגים מאד גדולים על מנת שייתן לו אישור ל...לא
זוכרת למה. הוא סירב כמובן. (והוא גם לא אהב דגים... )אם איני
טועה הקצינים והחיילים הוזהרו לא לקחת שוחד אבל כמובן שאי אפשר
לדעת אם ההוראות הללו מולאו.)...היו גם תושבים עזתים אחרים
שבאו לבקש הטבות והקלות. דודי אמר שהרגיש כמו 'כל יכול' באותן
מילואים-היה הרבה כוח למפקד הצבאי בבסיס בעזה. בתור קיבוצניק
כל זה היה חדש, משונה וזר לדודי, אבל גם העשיר אותו בחוויות
שנמנעו ממי שחי מרגע הגעתו לארץ בקיבוץ. חלק מהדברים דחו אותו.
האידיאליסט שבא לבנות את הארץ ולא לשלוט על אחרים או לראות
שחיתות מקרוב.
בחודש מילואים אחר, היה בין שאר התפקידים גם לפטרל עם נשק
עליו- להסתובב ברחובות ג'בליה, העיר הערבית שנודעה בעוינותה
העזה לישראלים. היה די מפחיד לחשוב על בעלי העדין והצנוע ושואף
השלום מסתובב עם נשק ברחובות האבן הסגורים, הקודרים ואולי
הריקים כמעט מאדם, מעליו מתרוממים קירות גבוהים שעל גגות חלק
מהם  יושבים אנשים ששונאים את החיילים הישראלים הללו ברחוב,
וכל רגע נתון עשויים לזרוק עליהם משהו מלמעלה, או אף לירות. זו
היתה סכנת חיים אמיתית, ואכן יום אחד הגיע הביתה מוקדם וחתך
גדול למדי, מדמם, נפער בראשו  מאבן גדולה שנזרקה עליו מלמעלה.
אחרי יום מנוחה בבית הוא נאלץ לשוב ולסיים את תקופת המילואים
ההיא-הוא היה הקצין; האמת היא שפחדתי פחד מוות באותו חודש, בו
בכל רגע יכולתי להשאר אלמנה, וכשנגמר נשמתי לרווחה, ואכן מאז
לא היה בעלי בסכנת חיים מיידית כזו.
תקופת מילואים אחרת שאותה אהב במיוחד היתה כשהיה באיזור ערד
ואיתו במילואים חובב טיולים ידוע. ההוא הצטרף להסעות בהן הם
חילקו אוכל לחיילים שנמצאו במשלטים רחוקים, ולקח אותם, את
נוסעי מכונית המזון וביניהם בעלי, להסתובב במרחבי הסביבה,
ואדיות והרים, וכיוון שהיה אביב, גם פרחים וירק, והרבה הכרת
האיזור. דודי חזר נפעם מאותם מילואים בהם נהנה במיוחד. בדרך
כלל אהב את תקופות המילואים הללו, גם הפחות נעימות, כיוון שהיו
הפוגה מהעבודה המאד אחראית והלא נגמרת בקיבוץ. כך גם הכיר
אוכלוסיה שונה ומגוונת -בכל פעם פלח אוכלוסיה אחר- ומקומות
והווי שונה לחלוטין מזה שהכיר כל חייו בקיבוץ.
כשנגמר החלק הפעיל של המילואים שלו נבחר להיות מא'ז, זאת לאחר
עזיבה מסיבית בה עזבו את הקיבוץ המעטים שהיו קצינים בקיבוצנו,
איש מסיבותיו לאחר משבר הקיבוצים, והוא נשאר הקצין היחיד לאותה
תקופה. בתור שכזה היה מעודכן תמיד   בהתרחשויות באיזורנו רווי
ה'אקשן', היה אחראי על חדר הנשק ובגדול על כיתת הכוננות
והשמירה בקיבוץ-שכמובן נמשכה כל הזמן, לא פעם היה מקבל טלפונים
בלילה על חדירה, על מקרה שקרה, ופה ושם גם הוזעק מהמיטה באמצע
הלילה. הוא היה מעודכן במה שקורה באזורנו דרך קבע. שנים שהוא
היה הקצין היחיד בקיבוצנו וככזה ידע תמיד מה קורה. הוא התייחס
ברצינות רבה לתפקידו.
(הוא גם השתתף כשומר שנים ארוכות-זו היתה אופציה גם להרוויח
מספר שקלים נוספים לאחר ההפרטה החלקית בקיבוצנו, השומרים חברי
הקיבוץ קיבלו שכר מסוים שלנו עזר לטייל פעם אחת כל שנה בחו'ל
מאז 1998 ועד מותו.)
אני זוכרת את תקופת מלחמת-המפרץ, בה איש לא ידע מה יקרה. הייתי
עדיין אחראית על המתנדבים הספורים שהיו בקיבוץ, ונאמר לנו שחדר
האוכל ייסגר עקב המלחמה המתקרבת-כך שלא יהיה להם היכן לאכול,
ענפי עבודה רבים נסגרו או פעלו במתכונת מאד מצומצמת, וניתנו
הוראות לכל אחד היכן להסתתר או מה עליו לעשות. המתנדבים היו
'מיותמים' כיוון שמקומות העבודה נסגרו, לאכול לא היה היכן,
המועדון, חדר האוכל, אפילו שיטוט בחוץ היו מסוכנים ובעצם לא
היה להם מה לעשות כאן-וגם לא ידעתי אם יהיו פגיעות בנפש, כך
שביקשתי מהם לנסוע לבתיהם ולארצותיהם; בעלי היה המא'ז והסתובב
בתוקף תפקידו בכל מיני מקומות מחוץ לבית. לא היה ברור מה עומד
לקרות. הוא זה שהציע לי לשלוח אותם הביתה.
תפקידו כמא'ז שלמיטב זכרוני שימש בו מעל 10 שנים-הסתיים זמן לא
רב לאחר מכן, כשבקיבוצנו כבר היו קצינים צעירים שגם שירתו בצבא
הסדיר, והוא התקרב לגיל 70.
הוא קיבל תעודת הוקרה  וכמדומתני גם מתנה מהצבא ועד כמה שאני
זוכרת זומן לטכס שנערך במועצה.  ובזה הסתימה תקופת שירות ארוכה
על אף היעדר שירות צבאי רשמי בנעוריו.


הצבא של דודי             26.1.2020







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אה, הוא חייב
להיות מתחכם?



כותבת
פוטנציאלית
מופתעת


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/20 15:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה