פנינה  המתינה לה, בשולחן צדדי על יד חלון. המלצר, בחור צעיר
עם קעקוע של ארנבת על הצוואר, פנה אליה, "שלום, להביא לך
תפריט?" "שניים בבקשה, תכף תצטרף אלי מישהי... ובינתיים... מים
קרים. תודה", ענתה. הוא צעד לכיוון המטבח, אבל רגע לפני שנעלם
פנימה, נכנסה לבית הקפה אישה מבוגרת, ובעיניה חיפשה מישהו.
המלצר, שהיה מורגל בזיהוי "המחפשים", פנה אליה בנימוס, "אני
חושב שהאישה שאת מחפשת ממתינה לך בשולחן הכי קיצוני משמאל".
לפי הבעת פניה היה ברור שלא הבינה את מה שאמר, אבל קלטה את בתה
מחכה לה. עשתה למלצר סימן ביד, "הכל בסדר" והתקדמה לכיוונה.
פנינה ראתה אותה דרך החלון מספר דקות לפני שנכנסה לבית קפה.
אמה הלכה בלי המקל אבל ראו עליה שהרגליים כואבות. היתה לבושה
במכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת בצבע סגול עם פרחים קטנים
לבנים, בידה החזיקה תיק שחור. עצרה לשנייה לפני הדלת, אבל לא
היססה להיכנס. אישה שקבלה מדליות על השתתפות בקרבות מלחמה של
צבא רוסי, שתפחד להיכנס לבית קפה? היא גם בשנייה קלטה את
השולחן שלה. זקנה, אבל צלולה לגמרה. פנינה הזמינה אותה לבית
קפה, כי בביתה היא תמיד טורחת להגיש אוכל וכך אי אפשר לנהל
שיחה רצופה. כמה פעמים ניסתה להוציא  אותה מהבית אבל היא תמיד
סירבה, בגלל זה הייתה מופתעת שהפעם הסכימה.
אמה לא היתה רגילה לשבת בבתי קפה. תמיד ביקרה אנשים ש"מבזבזים
כסף על כוס תה שאפשר לשתות בבית". חוץ מזה, היא אוהבת תה חזק
וחם מאוד, כמעט רותח, ולא את ה"פיש" שמגישים. ובכל זאת הסכימה
להיפגש כאן ואפילו לא שאלה על סיבת ההזמנה. היא גם התעקשה
להגיע לבד, לא רצתה שתאסוף אותה.
מזמן לא התראו האם והבת. לכולם היא תמיד מספרת שהבת שלה,
פנינה, עסוקה מאוד, בית, ילדים, עבודה בתפקיד חשוב. בתה עובדת
הרבה, לדעתה יותר מדי, אבל מרוויחה טוב. היא בעצמה אוהבת שיש
כסף, זה נותן לה תמיד הרגשה של שקט נפשי. ניסיון החיים לימד
אותה ש"כסף קונה הכל". היא לא חששה שתהיה מסיבת הפתעה, כי לא
היה מה לחגוג וגם בתה לא אוהבת מסיבות. נכון, שבזמן הנסיעה
במונית עברו בראשה מחשבות, "אולי מישהו חולה? מתגרשת? החליטה
לעזוב את הארץ?" היא באמת רצתה מאוד לראות אותה לעיתים קרובות
יותר, אבל משום מה בשיחות טלפון היום יומיות שלהן, אף פעם לא
אמרה שמתגעגעת אליה.

כאשר התקשרה אל אמה ובקשה להיפגש בבית קפה, בנתה פנינה במחשבות
את מהלך השיחה שלהן, את השאלות שתשאל ואת הדברים שתומר לה.
רצתה לדבר גלויות על הרבה נושאים. אף פעם לא ניהלה איתה שיחה
על משפחתה והיא גם לא התנדבה לספר על עברה. כמה אחים ואחיות
היו לה, ממה התפרנסו. מה עשתה בהיותה בחורה כאשר כבר לא גרה
בבית, בעיירה קטנה, אלה עברה לעיר גדולה. מה למדה, איך הצליחה
להימלט מהגרמנים לעורף הרוסי וכך נצלה, היחידה מכל המשפחה. איך
ומתי נודע לה שכולם הושמדו על ידי הליטאים והגרמנים יחד עם כל
היהודי העיירה. מתי הכירה את בעלה הראשון ואיזה בן אדם היה.
מתי התחתנו ואיפה, איך הרגישה אחרי שקבלה הודעה על כך שנהרג
במלחמה והיא נשארה לבד בעיר הרוסה עם תינוקת שרק נולדה. איפה
הכירה את בעלה השני שגידל את בתה. אולי הכירה אותו כבר קודם
בצבא, שם כולם היו יחד או לא. מדוע לא ספרה, מדוע החזיקה הכל
בסוד גם אחרי שאבא נפטר. הרבה שאלות ללא תשובות.
היא רצתה לדבר גם על כך שאף פעם לא חגגו לה ימי הולדת, שלא
היתה שמחה בבית, שתמיד יש לה ביקורת על חינוך הנכדות, "אצלך הן
עושות מה שהן רוצות" טוענת תמיד. לעבוד הרבה זה טוב, להחליף
עבודה ממש פאניקה. כל השנים מרגישה שהיא בת לא מספיק טובה.
תמיד יש סיפורים על הבת של רבקה, והבת של דבורה שעוזרות להורים
שלהן. כל בוקר פנינה מתקשרת, "בוקר טוב אמא", אומרת. "מה כל כך
טוב כבר יכול להיות אצל זקנים כמונו" שמעת בחזרה. אם מתקשרת
בצהריים התגובה היא, "נו-ו, טוב שנזכרת שיש לך הורים". פנינה
עושה את עצמה שלא שומעת וממשיכה בשיחה. אין קירבה בינה לבין
אמה, לא נשיקות ולא חיבוקים. הרבה פעמים יצאה מביתה עם דמעות
או עם כאב ראש. ותמיד כעסה על עצמה שמבליגה ולא עונה.
אמה התיישבה על הכיסא ושמה את התיק על הברכיים.
- שלום אמא, את יכולה לשים אותו על הכיסא.
- לא, לא, זה בסדר. אך, כמה טוב שיש מים קרים.
- את רעבה?
- מה פתאום, אני אף פעם לא יוצאת רעבה מהבית. אבל תזמיני לך.
את נראית ממש מורעבת. יש משהו מתוק? משהו מיוחד?
- הביתה את לא מכניסה מתוקים.
- אבל אני בבית קפה, אז מותר ואפילו חובה, ענתה אמה וחייכה.
פנינה הזמינו עוגות, טירמיסו, פאי תפוחים עם כדור גלידת וניל
וסברינה, קפה וגם תה חזק ובקשה שיהיה חם-חם. בזמן שחיכו לעוגות
ולשתייה אמה שאלה, "איך הילדים, לומדים טוב? בעלך מרוצה ממקום
עבודה חדש? הזמנתם מלון באילת לחגים?", ועוד שאלות סתמיות על
בית והמשפחה, אבל אף מלה על סיבת ההזמנה לבית הקפה, במקום
ביקור רגיל בביתה.
המלצר היה זריז, אולי בזכות הקעקוע של ארנבת, השולחן הקטן של
בית הקפה התמלא בצלחות עם עוגות ושתיה ריחנית. אמה נהנתה מכל
ביס וניסתה לגלות ממה עשויות העוגות. "למה לא הוצאתי אותה
לבילוי כזה קודם", חשבה פנינה, "כל כך טוב לראות את אמא
נהנית".
פנינה הרגישה שלא התאים לה לנהל עם אמה את השיחה שתכננה.
"עזבי", החליטה בינה לבין עצמה, "אל תנסי לגלות עכשיו דברים
שלא ידעת רוב החיים שלך. מה זה ייתן לך, מה פתאום נזכרת? "
העוגות נאכלו. אמה בקשה להזמין עוד כוס תה חם-חם ואמרה, " יש
לי משהו לספר לך.....".