היא מקריאה טקסט נורא מוזר וחכם ועצוב
ואני אומר מה את מקריאה לי זה,
מה לי ולזה
אני רוצה לשמוע את דעתך, היא אומרת
והיא נראית מוזרה

בעצם זה אני שקראתי את הטקסט,
בזמן שהיא מסתכלת עליי בעיניים כמו מסמרים
למה אני צריך לקרוא את זה?
מה זה?
תקרא, אני רוצה לדעת את דעתך

אני אומר לה שמחבר הטקסט הוא חכם מאוד,
אבל למה הוא כותב דברים כאלה עצובים?
אם הוא היה חכם הוא לא היה עצוב
מה יש לו, אתה חושב?
הוא כלוא בתוך בועה, אני אומר לה,
בתוך עולם תעתועים
הוא משתמש הרבה בדימויים שברורים רק לו
הם יפים מאוד, אבל לך תדע ל-מה הוא מתכוון
מה אתה חושב? היא שואלת
הוא לוקח את החיים כבד מדי, רציני מדי
מה קרה? הוא ראש ממשלה של העולם?
למה הוא נושא את כל משקל העולם על גבו?
לא יודעת, היא אומרת, והיא מוזרה
אתה יכול לקחת את הטקסט אתך
מה אני אעשה בו? אני לא רוצה אותו
קח, שיהיה לך
לא רוצה אותו, הוא מפחיד אותי
טוב, אני אשאיר אותו לעצמי

כשהראש נפתח ותאי המוח הרדומים התעוררו,
הבנתי שאני כתבתי את הטקסט הזה,
לפני שעשו לי היפנוזה והשכיחו ממני הרבה דברים
איך היא יכולה להסתכל לי בעיניים,
לתת לי לקרוא טקסט שאני כתבתי בלי שאני יודע,
לאלץ אותי לחוות את דעתי כמו על מישהו אחר -
וזה בעצם עליי
ובאותו הזמן לראות את עצמה נורמלית ואנושית?
זה לא הולך ביחד
תרגילים כאלה עושים לאנשים מופרעים בסרטי אימה
מה לעזאזל לכל הרוחות עובר במוחות
של הפאקינג עובדים סוציאליים החולניים?!