כל הזמן בכאסח
אנוכי ועצמי.
הוא לקח לי
הוא אכל לי
הוא אפס.

ואני
מנסה לפייס,
אבל אנוכי מתעקש
ועצמי לא שוכח.

עד שכמעט מסתדרים,
אנוכי זורק מילה
ועצמי לא פראייר
לעצמי נמאס.
אז דחיפה פה
ובעיטה שם
זה לא יגמר
גם לא בדם.

ולי אין כבר כוח אליהם
אז תופס מקל של מטאטא
ושובר לשניים.


אבל שנייה לפני שאני נכנס
ושובר לשניהם ת'פנים,
מגיע לא אחר מאשר
הוא עצמו.

ועם כמה שאני שונא את עצמי
ועם כמה שעצמי מתעב אותי
ועם כמה שאנוכי כבר לא סובל את שנינו,
הוא,
הוא עצמו,
וואלה חראם על הפרצוף היפה שלו.