גדליה היה מרוצה. אפילו מאושר. הוא ידע שאין הישג גדול
מהתגברות על היצר וחיפש פסוק שיקשט את הרגע.
כשחיוך של ניצחון על שפתיו הוא החזיר את קופת הצדקה למקומה
הרגיל. בליבו פנימה הודה לאל שאיש לא ראה אותו מנסה לקחת מקופת
הצדקה. מה לקחת? "לגנוב!" הוא נזף בעצמו. הרי מספיק שאחד
המתפללים היה חוזר כדי לחפש תיק טלית או סידור שנשכחו, ותופש
אותו בשעת מעשה. ואז עשרים שנות גבאות היו יורדות לטמיון בגלל
סיגריה.

קודם לכן בזמן תפילת ערבית נתקף פתאום באיזו תאווה בלתי נשלטת
לסיגריה. כמיהה לבחירה האינטימית של האחת, להקשתה על שולחן,
להצתה. געגוע לטעם העמוק הנשאף פנימה ולדגדוג הנעים בנחיריים
בזמן שחרור העשן. כדי להתעודד הוא מישש את הכיס הימני במכנסיו.
שום קופסת סיגריות לא נמצאה שם. בעודו זועק מלפני התיבה "רפאנו
יי ונרפא" הוא מיהר לגשש בכיס השמאלי. גם שם לא חש בחפיסה.
הבהלה שאחזה בו רק הגבירה את תאוותו לסיגריה. בעודו קורא בקול
את "סלח לנו אבינו כי חטאנו" שבתפילה, הוא ראה לנגד עיניו את
דמותה של החפיסה הצהובה: את צללית העגלה עם צמד הסוסים והרוכב,
את האותיות הגדולות המרכיבות את השם הקסום "אסקוט". וכך בעוד
גופו מתנועע כצמרת עץ בסערה ושפתיו מלמלות את נוסח התפילה, היה
ליבו נתון לכותל המזרח שבמכולת הקרובה. קיר שלם מלא בחפיסות
סיגריות בשלל צבעים, ובמרכז בצהוב בוהק אותן חפיסות אסקוט
הממתינות רק לו. אבל במה יקנה? הרי לבית הכנסת הוא מגיע בלי
ארנק. מה יעשה? לשנורר סיגריה או לבקש כסף מאחד המתפללים בסיום
התפילה אינו יכול  שהרי אז יגלה קלונו הכפול ברבים: גם שאינו
יכול לשלוט בתאוותו וגם על שאין הפרוטה מצויה בכיסו ולו באופן
זמני. ואיזה קהל מתפללים ירצה קבצן בתפקיד גבאי?
כשהגיע ל"ברוך אתה יי, מלך אוהב צדקה ומשפט" הבין שמצא פתרון.
צדקה. הרי רק לו יש מפתח לקופת הצדקה וממילא איש מהמתפללים
אינו יודע כמה כסף יש בתוכה. אז מה אם ילווה משם רק שלוש
ועשרים, יקנה חפיסה אחת במכולת הקרובה ומחר ישיב החוב לקופה.
וגם אם לא יחזיר מה יקרה? הרי עשרים שנה הוא הגבאי של בית
הכנסת הזה. מנקה, מסדר, מתקן והכל בהתנדבות מלאה. גרוש לא קיבל
מעולם על כל טרחתו. אפילו תודה לא אומרים לו. כאילו מובן מאליו
שיקדיש שעות כה רבות מזמנו לטובת בית הכנסת. אז מה אם מאז נהיה
לגבאי החלו לכנותו ר' גדליה. באמת תודה רבה אבל איך הייתה
אומרת ביילה שלו כשעוד הייתה בחיים: אם שם טוב היה כזה חשוב,
אפשר היה להשיגו בגמ"ח.  אז אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה,
שום אסון לא יקרה אם פעם אחת ייקח לעצמו איזה שכר קטן מהקופה.
גם זה סוג של צדקה, הלא כן? ודאי, השיב גדליה לעצמו.
הוא ניגש לקופה, קירב אליה את המפתח ואז נעצר. לפתע פתאום
דמיין איך רב העיר חותם את פסק דינו במילים "וביערת הרע
מקרבך". ואיך המון המתפללים מגרש אותו מבית הכנסת. ואיך הוא
נאלץ לגלות לקצה ארץ ולהתחנן לדריסת רגל בקהילה זרה. ואיך כולם
סביבו מתפללים בהגייה לא מוכרת. לא, שום סיגריה לא שווה את
הביזיון. הוא נשם עמוק וידע שהתגבר על היצר.

אחרי שקופת הצדקה חזרה למקומה הרגיל פנה גדליה למתג החשמל שליד
דלת היציאה. רגע לפני שהחשיך את האולם, פתאום קפץ לראשו פסוק.
מספר מִשלֵי דווקא. איפה ומתי שמע אותו לאחרונה, לא זכר. למה
דווקא ממשלי ולמה הפסוק הזה, לא ידע. בתחילה נתן גדליה לפסוק
לעבור במוחו כמו כל פסוק אחר, אבל אז נעצר. כדי להיות בטוח חזר
גדליה שוב על נוסח הפסוק והפעם בקול: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב
למלא נפשו כי ירעב". גדליה לא האמין. הרי זה אות ברור משמיים.
בלי לחשוב פעמיים, מיהר גדליה לקופת הצדקה והוציא ממנה חופן
מטבעות. הוא אפילו לא התעכב כדי לספור שלוש ועשרים במדויק. לכל
היותר יקנה כמה בודדות.