#ספוילריםקליםבפוסט
#ספוילריםבתגובות
#בוגאקהורסמן

"הבא בתור הוא סוס
הבא בתור הוא סוס".

'אה... זו הסדרה על הסוס העצוב', שמעתי אנשים אומרים כשאמרתי
להם שסיימתי את הסדרה.
הטענה הזו נכונה אולי לשתי העונות הראשונות - בהן אכן נראה שלא
עשו הרבה מעבר לביסוס הדמויות והעלילה.
החל מהעונה השלישית, ועד הסיום המדהים (והריאלי לחלוטין לדעתי)
בעונה השישית, יוצרי הסדרה הביאו סדרה מעולה, מלאת רבדים
ומושקעת - הן מבחינת קישור העלילה, והן מבחינת השקעה בפרטים
הקטנים המתרחשים ברקע.
בעונות שלאחר מכן, נראה גם שיוצרי הסדרה לא חששו לגעת בנושאים
שנויים במחלוקת ולצלול לתוך נפשו של הסוס ונפשותיהם של
סובביו.

במהלך הסדרה התחלתי לחשוב שאמנם בוג'אק הוא הדמות הראשית, אך
הסדרה בעצם מתמקדת יותר באדוות המים הנוצרות ממנו - האנשים
בסביבתו הקרובה וחייהם.
ככל שהסדרה התקדמה - כך עלתה בי יותר ויותר תחושה זו - עד סצנת
הסיום המעולה שלקחה את כל המחשבות הללו והטיחה אותם בפני.
סצינה זו היוותה סוף פתוח וסגור בו זמנית - סגירה של מעגלים
שבמהלך הסדרה נראה שנפתחו, אך לא באמת כך היה הדבר.

בנוסף, העונה האחרונה היתה לא פחות ממדהימה בטוויסטים שהתרחשו
בה. עד אמצע העונה היה נראה שהסוס הפרוע, הדיכאוני והאגוצנטרי
לחלוטין מוצא את מקומו בעולם, ואולי אף מתמסד, אך במכה אחת הכל
התהפך. העולם התרסק עליו, ועלינו - הצופים - שחשבנו שאולי יכול
להיות סוף טוב לכל זה.

מעלה נוספת לסדרה היא תשומת הלב הרבה לדברים הקטנים ולרקע
לעלילה.
בסצנות רבות בסדרה יש שבירת קיר רביעי והומור שמוכוון לקהל
הצופים, אשר לעתים גם צוחק עליו ("Stop pausing and watch the
show", אשר נכתב על חולצה שקופלה בשוק באחד הפרקים).
בסצנות אחרות מופיעות דמויות המגיבות למעשיו של בוג'אק, אך
אינן 'חלק מהסט' של הסדרה.

"בוג'אק הורסמן" היא סדרה העוסקת בנושאים רציניים ו'כבדים',
כמו דטרמיניזם, ניהליזם ואקזיסטנציאליזם, מבלי לברוח לציניות
והומור (כפי שנעשה רבות ב'ריק ומורטי', שלעתים מעלים נושאים
אלה).
היותה של הסדרה מצויירת ובכיכוב חיות, כמובן, עוזר במיוחד
בעיסוק בנושאים אלה - בשל הריחוק שהיא יוצרת בינינו ובין
הדמויות.

ישנה דעה שלפיה כל אחת מהדמויות הראשיות מהווה גישה בנוגע
לחיים: בוג'אק מייצג את ההתמודדות באמצעות ניסיונות בריחה
(שתיה, סמים, מסיבות וניסיון לחוות באמצעות הקצנה).
טוד מייצג גישה לפיה כשאדם עושה ומעסיק את עצמו בדברים, הוא
נשאב פחות למחשבות על קטנותו ביחס לעולם.
פרינסס קרולין מקצינה אף יותר את מה שמייצג טוד, ובקריירה
העמוסה שלה ועיסוקיה השונים בעצם מנסה להתנתק ממחשבות על החיים
(ישנם פרקים שבהם היא נשברת, ורואים שהעיסוק היומיומי שלה לא
היווה מעטפת הגנה מלאה).
מיסטר פינאטבאטר מייצג התמודדות עם חוסר התכלית באמצעות שאיבת
הנאה רבה מכל דבר שניתן, ללא התייחסות לתועלת ולתכלית - ובכך
בעצם מתמודד.
דיאן היא הדמות היחידה שלא נראה שמנסה להתמודד עם המשבר הקיומי
שהיא חווה, ופשוט נשאבת לתוכו, אך במהלך הסדרה נראה שחל בה
שינוי כלשהו ביחס הזה.

אם גם אתם נהניתם מהסדרה, ותרצו לשתף אותנו ברשמים שלכם מהסדרה
או בסצנות או משפטים אהובים ממנה - מוזמנים לעשות זאת
בתגובות.
אשמח להמלצות לסדרות טובות, למילוי החלל שנוצר בחיי עם סיום
הסדרה.