"סבא שלי... הוא כזה הזיה לפעמים", אמר אריאל בעודו לוקח עוד
שאכטה, רגועה כזו.
"לאחרונה יצא לי לדבר איתו לא מעט, והוא ממשיך לומר לי שבקרוב
הוא הופך לאתר".
לוי רק נד בראשו וצחקק, בעודו לוקח עוד שלוק מהבירה, שכבר
הספיקה להתחמם יותר מהפיצה הקרה, שאם חושבים על זה - צריך לתת
לה עוד סיבוב במיקרו.
"שאלתי אותו מה לעזאזל הוא רוצה, ותהיתי אם יש לו כבר דמנציה
או שהוא עדיין צלול ומוזר כפי שהיה לפני כן".
"סבא ענה ששמע את הבן של אחד מהחברים שלו בבית האבות מדבר על
חיים לאחר המוות, בגירסה המודרנית... כשאתה מת אתה הופך לאתר -
שמכיל את כל מה שהיית ואדם שיש לו גישה לאתר הזה, יכול לראות
רגעים שונים מחייך דרך העיניים שלך, וגם להרגיש - וכך אתה בעצם
חי לנצח."

"שטויות!", צעקה לעברו טל. "אין כזה דבר אתר שמכיל אותך... מה
שעושים היום זה להפוך את המוח שלך למוזיאון".
"הם לוקחים את המוח, ואת כל הסינפסות ומכניסים לזיכרון של מחשב
- ככה ממשיכים לנצח - בתור זיכרון של מי שהייתם, אבל לעולם לא
חיים את הזיכרונות שוב".

דניאל, שעד עכשיו ישב ושתק - כי רצה תמיד שכולם יסיימו לדבר את
השטויות שהם שמעו לפני שדיבר, פצה את פיו לפתע.
"חבורה של ילדים, זה מה שאתם... קראתם יותר מדי מדע בדיוני".
"מה שקורה כשמתים, הוא שהגוף אמנם נהיה חלק מהאדמה - אך המהות,
וכל מי שאתם, מגיעים ללא כל זיכרון לחיים האלה לעולם אחר - ושם
מעבירים מחזור חיים שלם ושונה לחלוטין."
"אחרי חיים שם, מסיימים גם שם את המסלול, וחוזרים לכאן - וכך
זה נמשך. לנצח."