כשהוא יושב עם הנכדים, בדרך כלל בארוחות צהריים של שבת, הוא
מראה להם באלבומי התמונות, על הספה הגדולה בסלון, מי היה רוני
גיטשר הגדול. כל פעם מחדש זה מדהים אותם, איך סבא היה פעם
צעיר, עם הרבה יותר שיער על הראש ממה שיש לו היום, מצויד
ברגליים שריריות, זריזות חתולית ומספר 14 על הגב, צהוב-כחול מן
הסתם. באלבום הראשון, משנת 79׳, הוא הוביל את מכבי לזכייה
באליפות. זה היה סדרת גמר, הוא נזכר, נגד חיפה. כל הגדולים של
אותה התקופה היו אצל מכבי חיפה. טימותי ארץ, מספר 7, מטר 84,
כל שלשה בפנים. ואיזה אסיסטים היו לו, שאלוהים יעזור. והיה להם
את קושקר, בעמדה 3. בלתי ניתן לעצירה, או סל או פאול, בדרך כלל
זה בא ביחד. ״ומכבי תל אביב״, הוא מסביר לנכדים, ״לא הייתה כמו
שהיא היום״. ועדיין הוא ניצח את אותה חיפה, כמעט לבדו. הרבה
בזכות המאמן שלו דאז, האחד והיחיד, שמעון רוסקל.
רוסקל עשה מהפך. לקח חבורה של לא-יוצלחים מליגה ב׳ והפך אותם
לקבוצה שכיף לצפות בה. שכמובן, עומד בראשה, רוני גיטשר, בן 24,
קצת יותר גבוה מ2 פטישי 7 ק״ג, אם מעמידים אותם האחד על השני.
״קצר וקולע״ היה הכינוי שלו בעיתונים ובחדשות. כולם היו יודעים
שצריכים להיזהר מ״קצר וקולע״.
הסטטיסטיקה הייתה עקבית מאוד אצלו. למעט שנה אחת בה הושבת עקב
בעיות ברכיים, רוני היה מעמיד ממוצעים מאוד מפתיעים לעמדה
ולנתונים הפיזיים שלו. והייתה לו את התכונה הכי חשובה בעולם
הספורט, ממש כמו מארדונה בנבחרת ארגנטינה. הוא היה הופך את הלא
יוצלחים שלידו לכוכבים, ממש מעביר אותם מהפך של 180, ומעלה בהם
הרבה ביטחון.
הצעיר מהשלושה מצביע על תמונה ישנה, בה סבא מכדרר בערך בחצי
המגרש, שנייה לפני מסירה. וסבא מספר ״את הרגע הזה אני זוכר
מצוין. המשחק היה באולם אוסישקין הישן. 20 אלף אדומים משוגעים
צורחים לי לפרוש לדוקים, צועקים לסבא שלכם שכשהוא מתיישב על
הפרקט לא רואים אותו. אבל זה לא מעניין אותי. 45 שניות לסיום,
והפועל מובילים ב4 נקודות. כדררתי מהר בשביל להספיק עוד מהלך,
וכשזיהיתי את ג'ונסון, הסנטר המעופף שלי, פנוי מתחת לסל, מסרתי
לו באומנות כזאת שכל האולם השתתק. צימצמנו ל2. כדור של
האדומים, אצל המוביל  שלהם, אבי קורניש, איזה ידיים ארוכות היו
לו, שישרף.״ והנכדים מגחכים בשקט, ואמא צועקת מהמטבח שישמור על
הפה שלו. ״סליחה״, הוא מחזיר לה מרחוק, ולילדים אומר בלחש ״אם
תהיו במצב כזה בעצמכם, נראה אתכם לא פולטים איזה ׳שישרף׳״.
והנכדים מגלגלים עיניים ועונים במקהלה ״נו סבא, תחזור לסיפור״.
״אז הכדור אצל קורניש, התקפה אדומה. כל הקהל במתח, ואני יודע
שזה להיות או לחדול, שאני יכול לנצח את החצי גמר הזה! קורניש
מאבד ריכוז לרגע, אני תוקף את הכדור, מצליח לחטוף אותו, ובום!
שעון 24 חדש לגמרי, הכדור אצלי, 2 הפרש.
הקהל שלי עומד על הרגליים, שורק בהתלהבות, והקבוצה כולה
במהירות עוברת למוד התקפה. קורניש לחץ אותי חזק מאוד, אפילו
הכניס לי איזה מרפק שהשופטים לא ראו. אבל סבא שלכם לא ויתר״,
הוא מסתכל על הנכדים, שמביטים בו בהערצה. ״וכדררתי במשך 15
שניות, להעביר את הזמן, כשקורניש כמו חיה פצועה שנצמדת אלי.
ראיתי 8 על השעון, הטעתי אותו שמאלה, כדררתי ימינה, צעד אחורה
לטווח הקשת, מודד בעיניים את המרחק, זורק, ועוצם עיניים״.
השדר באותו הרגע היה המום, רוסקל היה המום, המאמן של האדומים
המום, כל הצופים במשחק, באולם ובבתים היו המומים. הדבר היחיד
שרוני זכר היה צרחות מחרישות אוזניים, ואת השדר מתעלה עליהם
״קצר וקולע עשה את זה שוב, הוא לא יעצור עד שיחזיק את הגביע
בידיו״. תמונה אחת מלמטה באותו עמוד באלבום, הנכדים כבר מכירים
היטב. סבא מניף בגאווה את הגביע, כשהוא עומד על פודיום
המנצחים, חבריו לקבוצה הצהובה מאחוריו, הצווארים מנצנים לצלמים
במדליות החדשות.
״יש אוכל! למה צריך לקרוא לכם כל שבוע עשרות פעמים?״.
וכשהנכדים שומעים את אמא מתעצבנת, הם נועלים את סנדליהם
במהירות ומזנקים במדרגות לכיוון חדר האוכל. רוני מתמהמה קצת,
מתקשה לסגור את אלבום התמונות של 79׳. הוא נותן מבט אחרון,
ומוסיף קריצה קצרה לתמונה שלו, רגע אחרי שלשת האליפות על הראש
של חיפה, לפני בערך 40 שנה.
״שיחקנו אותה בגדול״, הוא מלטף את הגביע הישן שהחביא היטב על
מדף הפסלים הישנים בסלון. ״שיחקנו אותה בגדול״.