הפרויקט הגדול בסרן הוא הניסוי שנועד לאשש ובעצם להוכיח סופית
את המבנה המורכב שחוקרי הפיזיקה המודרנית מתארים באמצעותו את
יצירת היקום. זהו "המודל הסטנדרטי" שסביבו ובתוכו פועלים מרבית
הפיזיקאים ושלמיטב הערכתם הוא זה המתאר נכון את החלקיקים ואת
אופן פעולת הכוחות בטבע.
על פי המודל הסטנדרטי הייתה ליקום בראשיתו סימטריה מופלאה, כל
החלקיקים היו חסרי מסה, וכוח אחיד ויחיד פעל בין חלקיקי החומר.
ביקום סימטרי כזה אין לנו מקום.
הסימטריה הזו מתחברת לי מאוד למה שחכמי הקבלה תיארו על המצב
לפני (אם אפשר לומר לפני) בריאת העולם על אור אחיד ופשוט שמילא
את הכל.
שוב קשה לדבר על זמן ומקום מאחר והמושגים האלה לא היו בנמצא.
מכל מקום לא היה ניתן לחיות ביקום כזה, בדיוק כפי שמתארים
הפיזיקאים.
כדי לאפשר היווצרות חומר וחיים, הייתה הסימטריה הזו חייבת
להישבר. ואכן, סמוך להיווצרותו של החומר (זמן קצר אחרי המפץ)
נשברה הסימטריה. האלקטרונים ויתר חלקיקי היסוד קיבלו מסה.
כיצד קיבלו חלקיקי היסוד את המסה? אז על פי התאוריה המקובלת
היום, שבירת הסימטריה היא שאפשרה לחלקיקים לקבל מסה, והיא
נעשתה באמצעות החלקיק האלוקי.
בתורת הקבלה שבירת הסימטריה מקבילה לתנועה של צמצום האלוקות
מעצמו אל עצמו, לאחריו יש איזה "מקום" במציאות הנותר כחלל
פנוי, כלומר האין סוף האלוקי איננו נוכח בו כפי שהחלקיק האלוהי
אינו קיים יותר, וכך מתאפשרת בו יצירת עולמות שיש להם הגדרה,
הגבלה וממשות.

כַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם, לֹא
הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף.
עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין, וְעַל יְדֵי
הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָה חָלָל הַפָּנוּי. וּבְתוֹךְ
הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים
וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם.  וְזֶה הֶחָלָל
הַפָּנוּי, הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי בִּלְתִּי
הֶחָלָל הַפָּנוּי, לֹא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת
הָעוֹלָם כַּנַּ"ל.
מטרת הניסוי המתקיים בסרן הוא לברוא את החלקיק האלוקי ולגלות
אותו באמצעות גלאי החלקיקים.
שבירת הסימטריה ויצירת האי-סימטריה בעולמנו מקבילה ליצירת החלל
הפנוי והפרדוקס שבו קיימים ההפכים היש והאין בו זמנית כפי
שמתאר רבי נחמן.
רבי נחמן מסביר שהחלל הפנוי הוא מונח הסותר את עצמו מבחינה
הגיונית אם הוא אכן פנוי, כלומר: אם האינסוף האלוקי צמצם עצמו
אל תוך עצמו - אזי מה נותר? אנו משתמשים במונח 'חלל' כדי לאפשר
מחשבה על מציאות כלשהי.


זֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר
לְהָבִין וּלְהַשִֹּיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא. כִּי
צָרִיךְ לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן. כִּי
הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם, שֶׁכִּבְיָכוֹל
צִמְצֵם אֱלֹקוּתוֹ מִשָּׁם, וְאֵין שָׁם אֱלֹקוּת
כִּבְיָכוֹל, כִּי אִם לֹא כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכֹּל אֵין
סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל. אֲבָל
בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם
גַּם כֵּן אֱלֹקוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר
בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ. וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִֹּיג
כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, עַד לֶעָתִיד לָבוֹא.

התנאי לבריאה הוא, כאמור, יצירת חלל ריק מהאינסוף האלוקי, שכן
מציאות האינסוף סותרת את אפשרות הבריאה; מבחינה זו, החלל הפנוי
הוא 'אָיִן'. אך מה טיבה של אותה מציאות שהיא 'אין-אלוקות'? ר'
נחמן מקשה: האומנם תיתכן מציאות כזו?!
את שאלתו ניתן להעמיד על ההנחה המוקדמת - הנחה תאולוגית
ואמונית גם יחד - 'אין מקום פנוי ממנו'. אמנם נראה שהקושיה
איננה עומדת על הנחה זו, שהרי זו בדיוק ההצעה של 'החלל הפנוי':
שיהיה מקום 'פנוי ממנו'.
הבעיה היא עמוקה יותר, ונובעת מכך שמבחינה יסודית, אין לנו
אפשרות לחשוב את מושג החלל הפנוי. אם 'החלל' אכן פנוי לגמרי
מאלוקות, הרי הוא 'לא-כלום'! הלא-כלום איננו מושג המאפשר את
הבנת הבריאה, משום שהוא, כפשוטו, לא-כלום; לפיכך אין יאה לו
הכינוי 'חלל', שבתוכו יכול אחר כך להתרחש תהליך בריאת העולמות
- שהרי אין לו תוך, ואינו כלום. בקצרה: הלא-כלום אינו יכול
להסביר שום דבר, ודאי לא את הבריאה. כדי שהחלל הפנוי יהיה
כשמו, חלל - כלומר: אופן מסוים של מציאות או מרחב, שבתוכם
יכולים להתרחש תהליכים - הוא מוכרח להיות דבר מה, דהיינו:
האינסוף האלוקי מוכרח לתת לו חיות, קרי: לקיימו, להיות ממנו
ובו. אלא שאם כך, הרי אין החלל הפנוי באמת פנוי - הוא מלא
באלוקות!
כל פתרון שיוצע לשאלה זו יהיה בסופו של עניין פרדוכסלי, לאמור:
אנו מוכרחים לחשוב על 'החלל הפנוי', אותו מושג שהוא תנאי ממשי
והכרתי לבריאה כולה, כעל 'יש' ו'אין' בבת אחת: 'אין' - כדי
שתוכל להופיע בו מציאות לא-אלוקית ואינסופית; ו'יש' - כדי
שנוכל בכלל לחשוב אותו וכדי שתהיה לו מציאות. כפי שהחלקיק
האלוהי מהתל בכולם.
מכאן שראשית המחשבה שלנו על העולם מביאה אותנו לפרדוכס: "כי
צריך לומר בו שני הפכים". נמצא שהבריאה כולה מונחת בתוך
פרדוכס, וגם ראשית המחשבה שלנו קולטת פרדוכס. לתובנה זו משמעות
מרחיקת לכת.
ר' נחמן מסביר כי את כל השאלות בעולם, ובייחוד את השאלות
'הגדולות' - שאלות האמונה והמציאות - ניתן לחלק לשני סוגים
יסודיים:
הקושיות מהסוג הראשון נובעות מהתופעה היסודית של 'הסתר
האלוקות', שעל פי קבלת האר"י, הגורם היסודי לה הוא המאורע של
שבירת הכלים. בעקבות שבירת הכלים, איננו רואים בעולם סדר אלוקי
גלוי, נוכחות ישירה, אלא רק רסיסי נוכחות. החכמות שבהקשר זה,
הכוונה למדעי הטבע השונים, ואולי גם לחלק ממדעי החברה - מגלים
בעולם חוקיות טבעית. גילוי החוקיות הזו מתאפשר הודות לאותו
הסתר של יסודות הקדושה במציאות.

החלל הפנוי מהווה והיווה עבור רבי נחמן את המקום של הפרדוקס
הגדול, שהספק והוודאות דרים בו בכפיפה אחת, מקום שאין בו
פתרונות מוחלטים לשאלות חסרות מנוח.
בינתיים נמתין להבטחתו של רבי נחמן שלעתיד לבוא נוכל להבין את
מהות החלל הפנוי ואולי העתיד הזה כבר כאן בסרן.