בחיק עצמי כותבת לי תקווה
כבר לא רוצה לבכות ללא דמעות
לא עוד שתיקה סובלת ברצוני כאן לארח
מתוך עצמי רוצה האור לזרוח
האהבה רוצה להתעורר
נמאס לכעוס
נמאס שלא אכפת לי
אביב כבר כאן אבל אני היכנשהו עדיין לא

מתגעגעת לאני שסונוורה מהחיים
והעריצה כל גוון של צליל וגל של צבע
והתרגשה מלגלות
וצחקה
הו, איך שצחקה.

ומי אשם אם לא אני
נעלתי את עצמי בתוך קופסה קטנה
ורק יושבת,
מחכה לכל מי שיאמר "אמרתי לך"
אז זה נקרא להתבגר?
אני לועגת לעצמי כבר
לפחות נשאר לי המילים לכתוב

וכבר קשה לי להרגיש את האמת של התודה
ההודיה ברחה לי יחד עם האמונה
והמזל צוחק לי בפנים, כאילו עושה דווקא
איך התעוורתי כך פתאום?
הקסם, הוא סובב אותי אבל אני לא מרגישה
אבדו לי כל חמש החושים
והתשוקה.

ורק תפילה לי נשארה
תפילה שלווה שיגמר כבר
הסערה המתעללת כבר תחלוף
שכל מה שנדמה כמו נצח
יתגלה כפעימות קצרות
וכשהזמן יחליט אותי שוב להוליד
אוכל לבכות סוף סוף דמעות של אושר
והמראה תראה את מה שמתרחש בפנים
ואלוהים תקום שוב לתחייה.