להשתתף בשמחתה לא בכוחה כעת
ודמעותיה חבויות תחת חומות של גאווה
גבה ישר, ראשה מורם באצילות
ובגרונה חונק רסיס הלב המדמם.

הגוף צמא ליחס
הגעגוע לידיו דוקרות את הגיון הרציונל
אבל המלנכוליה, היא יודעת, לא לנצח
הזמן מוחק את עקבותיו.

היא מנצחת - היא חושבת, את התשוקה האכזרית
לא להרגיש ולא לדעת, זוהי דרכה להתמודד
שוקעת בחלום של הילדות המנחמת
אבל האשליה נגלית כרקע של אפור

והפחדים שולטים בה,
והיא הופכת לשפחה של הגורל
וכמו נהר זורמת, ללא שמץ של לאן
ומצפה כבר לקצה בשביל להישפך

אך החיים לא מוותרים לה
הזיכרונות לא מקשיבים לשקט שרוצה להיות
והקולות בראש לא מצליחים למצוא שלווה
היא נאבקת בעצמה והיא שורדת

היא מתיימרת לא לשלוט כי לא יודעת אם רוצה היא
או כי לא קיים במה.
ואם הייתה לה הזדמנות נוספת
היא כנראה הייתה בוחרת בו.

אבל היא לא תראה ולו זקיק זעיר של רמז
שהיא זקוקה לאהבה
והחולשה של הלבד, היא מלמדת
ורק צומחת לעוצמה.

תקווה זועקת מתוכה
שרק ימצא הוא את האומץ להמיס את אכזבתה
אך מתוך שתי עיניה החלולות ממשמעות
דממה.