מאז שחסידי גור השתלטו על בית הכנסת המרכזי של העיירה, הפסיק
שמיל  ללכת לשם בחגים. הפועל היוצא היה ריחוק ביחסיו עם האל.
היה קשה לו לקבל שֶׁאֵלֶּה הקוראים לעצמם 'שליחי האל'  ומשימים
את עצמם כנושאי דברו - הם אנשים לא הגונים. עוד קודם לכן,
הפסיק להאמין בניסים, גם לא בצירופי מקרים. ובכל זאת, כאשר
שיחק "סודוקו" באייפון שלו וקיבל רצף של ארבעה ניחושים  או
יותר, התעורר בו צל חשד שמא בכל זאת קיימת ישות מכוונת אי שם
במקום כלשהו.

הגיל שלא מפסיק לטפס ומכאובי הגוף המתלווים אליו, מיצרים
תעסוקה חדשה גם לבעלי ניסיון רב. תעסוקה בתנאים מאתגרים. במקום
לשבת במקום עבודה קבוע שמונה שעות ביום, מבלה שמיל את רוב זמנו
בבית. כאשר הוא יוצא ממנו יש לו תחנות קבועות: מסע קניות
בסופרמרקט, פעמיים בחודש, התאשפזות לעירוי התרופה שהצילה את
חייו ופעם בחודש ביקור מעקב אצל האונקולוגית. לעתים הוא נאלץ
לסור למרפאה הקהילתית לביקור אצל רופא המשפחה החביב שמנפיק לו
זימונים לבדיקות שרשמה האונקו. ומרשמים לתרופות. החולייה
האחרונה בשרשרת המזון הרפואית הם בתי המרקחת של קופת החולים,
בהם נמכרות התרופות. הם מתחזים גם למוסד חינוכי המנסה להרגיל
אותו לתואמי תרופות שנושאים תוויות של ספקים זולים מאלה שהוא
מכיר ומשתמש. מכעיס אותו שתמרוני השיווק של מנגנוני הרכש בקופת
החולים הופכים אותו לשפן ניסיון. בין כל המסעות האלה קורה לו
שבחלקיק שניה של שכחה - ממש לא מורגש, הוא מאבד זיק זיכרון
שהוא מתקשה לשחזר.

במגדל המגורים שאליו עברו בני הזוג בר לפני כשלוש שנים יש מעל
לעשרים קומות בהן מתגוררות כששים משפחות שאת רובן המכריע הם לא
מכירים. בעיירה שממנה הגיעו,  הכירו כולם את כולם ואילו כאן,
הם זוכים לפרטיות מלאה. לצערם, הם רכשו רק מקום חניה אחד. לו
היו יודעים, היו רוכשים שני מקומות. אזור המגורים שלהם, הפך
תוך זמן קצר למבוקש ביותר עקב מיקומו במקום מרכזי סמוך
לתיאטרון ולבית החולים. כך קרה שאורחים שהגיעו אליהם לביקור,
התקשו מאד לאתר חניה. המצב החמיר עוד יותר כשהרחוב האחורי
השקט, נמלא במסעדות ובתי קפה מבוקשים שהגבירו את הצפיפות.
מיקומה של החניה שלהם היה בחניון התחתון מרוחק מאזור המעליות.
ככה זה כאשר רוּחָהּ של מירי רגב נותנת את הַבּוֹן טוֹן במצב
שהקבלן הוא מרוקאי שמוכר דירה לשני קשישים - אשכנזים. מצוקת
החנייה הזו יצרה תחרות סמויה על שלושה מקומות חניה מדהימים
בכיכר הזית שבין מגדלי המגורים. המקומות האלה היו תפוסים רוב
הזמן וקשה היה למצוא שם מקום. שמיל שנהג להשכים לעבודת המחקר
האינסופית שלו, היה צופה מן המרפסת לאזור הכיכר מנסה לאתר בה
מקום פנוי. וכשראה, טרח לרדת מיד לחניון והעלה את המכונית לשם.
המכונית נשארה כך מספר ימים ושמיל העדיף לנסוע למשימותיו
השונות במערכת האוטובוסים המשוכללת שהקימה העירייה על חורבות
חברת ההסעות העירונית המושחתת שהתישה את תושביה עשרות שנים.
למזלה של העירייה שסגרה את החברה הכושלת - הפך השטח לאחר פינוי
המבנים והחניונים  - לנכס נדלן יקר ערך.    

ביום חמישי אחד, הזמינה חוה, אשתו של שמיל את שולה חברתה
מהעיירה לבוא לביקור מפנק עם ארוחת בוקר דשנה. שמיל שהצליח
בערב למצוא חניה בכיכר הזית,  הציע שמאחר והוא יוצא לבקר את
הרופא, הוא ימתין במכונית עד ששולה תגיע ואז יצא ממקומו כדי
לאפשר לה להיכנס לחניה. הן קבעו לשעה תשע אך כשהגיעה השעה
היעודה, צלצלה שולה מן הדרך והודיעה שהיא תקועה בפקק. שמיל לא
ויתר וירד בשעה תשע ורבע לכיכר, הניע את רכבו והמתין עוד עשר
דקות למקרה ששולה תגיע. בינתיים עברו בככר מספר רכבים שנהגיהם
ראו את שמיל יושב במכונית וביקשו לחנות במקרה ויצא, אך שמיל
הסיט את מבטו והתעלם מהם. רכב אחד שעבר לאיטו נשא את תווית
מוכרת "יש קסם באוויר". תווית, שהזכירה לשמיל שהיא שריד
מפרויקט מיתוג העיירה שנעשה לפני כעשר שנים. מתוך הברקה שזו
כנראה האורחת של חוה סימן בידיו לנהגת. זו הייתה אכן שולה
שנפנפה לו חזרה, השלימה את הסיבוב בכיכר ועצרה את מכוניתה אחרי
מכוניתו היוצאת של שמיל.  

שמיל בילה אצל רופא המשפחה כחצי שעה כשהוא מסייע לרופא להפוך
את הוראות האונקולוגית למסמכי זימון לבדיקות שונות ואת מכאוביו
השונים לרצפטים של תרופות. מחדר הרופא יצא שמיל למשרד המרפאה
כדי להפוך את הזימונים השונים לטופסי 17 שמשקפים את התחייבות
החולה להשתתפות בטיפול. כדי לחזק את אמון החולה במערכת
הרפואית, בכל ביקור אצל רופא או בבית מרקחת נדרש החולה להציג
את כרטיס הביטוח שנמצא בארנקו.  שליפת הארנק מכיסי המכנסיים
הצרים, היא מוקד פורענות קטן. כך קרה לו לשמיל גם לפני כשלושה
חודשים כשהשתמש באוטובוסים כדי להגיע לתחנותיו השונות ולאחר
כחצי יום אינטנסיבי כשחזר לביתו, גילה שאין לו מפתח כדי להיכנס
לדירה. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ולעבור בכל תחנות הסידורים
שעבר, החל ממכון ההקרנות, הנהלת חברת האוטובוסים ועד למרפאה
הקהילתית ולבית המרקחת. שם הוא מצא את צרור המפתחות דווקא
בידיה של טטיאנה הרוקחת היפה שאותה חיבב במיוחד והיא כמו
להכעיס, נהגה להחמיץ את פניה בכל פעם שהגיע לאשנבה.  

בשונה מהפעם ההיא, הפעם הוא החנה את מכוניתו בסמוך לבית
המרקחת, מנצל עד תום את זכויות הנכה שהוענקו לו (יחד עם גֵּט
הצמיתות מ"פאנגו"). חצה את הרחוב ועלה למרפאה שנמצאת בקומה
החמישית של בניין משרדים ונכנס למשרד כדי לקבל טופסי 17.
מהמרפאה ירד לבית המרקחת העמוס לעייפה וישב כשעה בתור לתרופות.
כשיצא מבית המרקחת בדרך למכונית, מישש את כיסו כדי לאתר את
צרור המפתחות וגילה להפתעתו שהוא חסר.  נעצר וחיפש בכל הכיסים
האפשריים. חזר לבית המרקחת. שם מבין חמשת האשנבים ניגש לאשנב
מס. 1, שבו קיבל את תרופותיו. "אולי מסרו לך צרור מפתחות?" שאל
את הרוקח ואז הסתובבה אליו אשה מבוגרת שעמדה ליד הדלפק ואמרה:
"טוב שאתה שואל אותי. מצאתי צרור מפתחות במרפאה ומסרתי אותם
למשרד". איזה מזל, הרהר שמיל. דווקא בדלפק הזה מתוך החמישה
מופיעה לקוחה של המרפאה שנמצאת בקומה החמישית של בניין הנמצא
מצידו השני של הרחוב. איך זה שדווקא היא - מבין כל ההמון הפוקד
את בית המרקחת הגדול - היא זו שמצאה את המפתחות שלו. צירוף
מקרים? חשוד! ועוד בפעם השנייה ובאותו מקום. הוא הודה ללקוחה
ופנה לצאת למרפאה. כשעבר ליד דלפק 3 של טטיאנה חמורת הסבר נדמה
היה לו שבניגוד לכל הפעמים הרבות בהן עמד מול פניה שסרבו
להפשיר, הפעם היה נסוך עליהם צל של חיוך.

תיקונים אחרונים 02.05.2020