חורבן בונה
ובעלי כוחות

"אוי... זה נורא! מה עשיתם פה?!"
"אל תדאגי, עוד כמה דקות הכול יהיה בסדר, אני אטפל בכול.
הושיטי נא את הקרן."
דיה הושיטה לחיננית את הקרן שלקחה מהעגלה ההפוכה של העגלון. הן
ניצבו שתיהן בכיכר הכפר החרב. החורבן, העשן הכחלחל שעלה
מהחורבות והסירחון הנוראי היכה בדיה, היא מעולם לא העלתה על
דעתה שיכול להיות חורבן נורא כל כך. לעומת מה שקרה כאן, החורבן
של הכפר שלהם על יד הנהר כבר לא נראה לה נורא כל כך...
אבל חיננית לא נראתה מזועזעת כמותה. האדישות שלה להרס הזה העלה
את חמתה של דיה, בייחוד אחרי שחיננית הודתה שהיה לה חלק בחורבן
הזה.
"עכשיו, יקירתי," אמרה לה חיננית, "אנא שמרי על השקט. אני
מקווה שאזכור את הצלילים שצריך להשמיע. מעולם לא השתמשתי בזה
עד היום."
דיה רצתה רק להסתלק מהמקום. האוויר סביב היה נורא, והוא הזכיר
לדיה את היום ההוא שרוח יבשה באה מכיוון הנהר והביאה עימה
אוויר מצחין ועבש. אביה אמר לה שמגפה תקפה את אחד הכפרים
שבמעלה הנהר, והרוח הביאה לנו אוויר מורעל משם. באותו שבוע
הקפידו כל בני הכפר ללכת עם כיסוי בד על פניהם בשביל לסנן את
האוויר הזה. רק אחרי שבוע שינתה הרוח את פניה, ואוויר הכפר חזר
אט־אט להיות זך כמקודם. כך היה האוויר במקום הזה. הוא היה
מזוהם ונגוע.
אבל המחוללת הבטיחה לה שתצליח לתקן את המצב. אחרי שדיה האשימה
אותה במכשפות, הסבירה לה חיננית שאיננה מכשפה, אלא מחוללת
אורות. זה כמובן לא אמר דבר לנערה הכפרית. חיננית הודתה בפני
דיה שיש לה מעורבות כלשהי בחורבן הכפר, אך לא הסכימה לספר
יותר. היא הבטיחה לדיה שתוכל לתקן את מצב הכפר וציוותה עליה
לקחת אחד מהקרנות הזרוקות לצד העגלה. היא לא חיכתה לתגובתה של
דיה, אלא צעדה הישר אל מרכז הכפר. דיה לקחה את הקרן הראשונה
שראתה ומיהרה אחריה. למען האמת, היא חששה להישאר לבדה על
השביל, והעדיפה ללכת אחר הזרה המשונה מלחכות על השביל עד
שאחאיים וישון ישובו.
עכשיו הן עמדו שם שתיהן לבדן במרכז החורבן. דממה מתוחה שררה
במקום. קולות ציפורים או כל בעל חיים אחר לא נשמע. היה נדמה
לדיה שאפילו הרוח לא נשבה בכפר. הכול היה מת. כאילו הן נמצאו
בתוך ארון קבורה דלוח הטמון דורות באדמה.
חיננית הרימה את הקרן בימינה. היא בחנה אותה היטב ווידאה שאין
בה סדקים שיפריעו לתקיעה. נראה שהיא הייתה מרוצה ממצב הקרן.
אחרי בדיקה יסודית, היא קרבה את הפתח הצר של הקרן אל פיה
באיטיות. את הצד הרחב היא הפנתה כלפי מעלה.
דיה הביטה בה בסקרנות. האישה זקפה את גבה, עצמה את עיניה,
ותקעה.
דיה שמעה פעמים רבות בחייה תקיעת קרן. אביה, כמו שאר חובלי
סירות הלאון בכפרי הנהר, היו נוהגים לתקוע בקרן בהתקרבם אל
המזח של הכפר. אומנם התקיעות נשמעו דומות זו לזו לאוזן בלתי
מיומנת, אך מי שהיה רגיל בתקיעות האלה מילדות הבחין בקלות שלכל
חובל הייתה התקיעה שלו. וכך, כשתקיעה נשמעה בכפר, זיהו מיד בני
משפחת התוקע את תקיעתו ומיהרו לקראתו במזח. משום כך, קול
הקרנות עורר תמיד שמחה בכפר.
אבל התקיעה של חיננית לא דמתה כלל לקולות הקרן הכפריים שהכירה
דיה. במקום הקול העב והנמוך, בקע קול עדין ורך מהקרן של
חיננית, דיה דימתה לרגע שהיא שומעת שירה של ממש בקול הזה.
בתחילה לא קרה דבר. אבל אחרי כמה רגעים, חשה דיה שמשהו מתרחש
באוויר. משהו הולך ומזדכך. היא הביטה לעבר חורבה גדולה במיוחד,
שכנראה הייתה מבנה ציבור לפני שנחרב. לפני התקיעה, עשן כחלחל
רב עלה מהקורות המפוחמות של החורבה. והינה, במהלך התקיעה,
התחיל העשן להתפוגג באוויר עד שנעלם לגמרי. גם הסירחון הנוראי
נחלש והתעמעם עד שנעלם לגמרי.
אחרי כדקה, התחיל קול הקרן להיחלש עד שהשתתק לגמרי. חיננית,
שעצמה את עיניה באדיקות במהלך התקיעה ונראתה מתמסרת כל כולה
לקרן, פקחה את עיניה בחיוך. היום נשמה נשימה עמוקה, ניקתה את
פיה, ואמרה בשביעות רצון, "נו... מי היה מאמין שאצליח! אז מה
יש לך לומר על זה, חברתי הצעירה? מרשים, לא?"
"איני מבינה," אמרה דיה, עדיין מופתעת, והביטה אל הקרן שאחזה
חיננית, "מעולם לא שמעתי תקיעה שכזאת. זו קרן מיוחדת? אבל היא
נראית רגילה לחלוטין!"
חיננית החזירה את הקרן לדיה, ודיה בחנה את הקרן מכל עבר. "קרן
רגילה לחלוטין," השיבה חיננית, "אבל צריך לדעת איך לתקוע. אם
תוקעים נכון, התקיעה יכולה לחולל נפלאות. וככל שהתוקע טהור
יותר - כך עולה כוח תקיעתו."
דיה הפסיקה לבחון את הקרן וחזרה לבחון את סביבתה. אומנם החורבן
היה עכשיו גרוע הרבה פחות, אבל הוא עדיין היה חורבן. העשן
הכחלחל אומנם התנדף, אך את מקומו תפס עכשיו עשן אפרפר רגיל.
הסירחון הבלתי טבעי התפוגג, אך במקומו התפשט עכשיו ריח שריפה
כבד.
"אבל... אבל הכול עדיין חרב!" קראה דיה ברוגז, "את הבטחת שהכול
יחזור למה שהיה!"
גם חיננית סקרה את הסביבה, אך כרגיל נראתה מרוצה ומחויכת.
"התבלבלת, חברתי החביבה. מעולם לא אמרתי שהכול יחזור
לקדמותו."
"בטח שהבטחת!" תקפה אותו דיה, וכעסה הלך והתגבר, "כשעמדנו
בשביל האור, אמרת לי שאת והמכשף גרמתם לכל ההרס הזה, ושאת
תתקני הכול! האמנתי לך!"
"אמת ויציב!" קראה חיננית. היא סימנה באצבעה לחיוב וקרצה
בעינה.
"לא אמת ולא יציב!" דיה כבר הייתה כעוסה לגמרי, "שום דבר אינו
מתוקן! אומנם הסרת את העשן הכחלחל והריח הנורא, אבל עדיין הכול
לא תקין - הכול חרב!"
"אה..." אמר חיננית והמשיכה בחיוך המרגיז שלה, "אני מבינה...
בואי, נותר כאן ספסל אחד שלא נפגע. נשב ואסביר לך הכול. בכל
מקרה אני צריכה לנוח קצת. התקיעה הזאת התישה אותי, ועוד אחרי
יציאת הנשמה וחזרתה לגוף... דְבּרה תהיה גאה בי."
השתיים התיישבו על הספסל שניצל בנס מהחורבן ששרר בכול. חיננית
מתחה את ידיה, פיהקה קלות ועצמה את עיניה ברכות.
דיה חיכתה כמה רגעים ומשראתה שחיננית אינה מתכוונת לפתוח
בדברים, חזרה ותקפה, "נו? אמרת שתסבירי לי! אמרת שאני טועה!
לא?!"
חיננית פקחה את עיניה לאיטה והפנתה את ראשה לדיה. "בשמחה רבה,"
השיבה לה בחיוכה הנצחי, "אבל בתנאי שאת מתחייבת להקשיב. לא רק
באוזניים, גם בלב. לב שאינו מוכן להיפתח - יישאר לעולם סתום.
ואפילו התקיעה החזקה והזכה ביותר לא תצליח לפתוח את ליבו."
"אני מקשיבה." אמרה דיה ושילבה את ידיה, בלי להסתיר את מורת
רוחה.
"טוב מאוד!" שיבחה אותה חיננית וחיבקה אותה בימינה. "ועכשיו
אנסה להסביר לך כמיטב יכולתי." היא הביטה ימינה ושמאלה, ואחר
הצביעה בידה לעבר החורבה הגדולה שראתה דיה קודם, "רואה את
הבניין ההוא?"
דיה הנהנה בראשה, "את מתכוונת למה שפעם היה בניין... עד שאת
והחבר שלך ההוא..."
חיננית התעלמה מהעקיצה, והמשיכה בדבריה. "זה היה בניין מועצת
הכפר במשך כמאה וחמישים שנה."
דיה בחנה את החורבה, היה קשה לדמיין שהקורות המפוחמות האלה היו
פעם בניין ששימש למועצה של הכפר כולו.
"הוא לא תמיד שימש לתפקיד זה," המשיכה חיננית, "בהתחלה, לפני
שנים רבות, הוא היה ביתו של ראש הכפר. אז הוא היה רק בית קטן,
גדול במעט משאר בתי הכפר, שהיו קטנים מאוד בעצמם. באותו זמן,
הכפר מנה לא יותר מעשרים משפחות. אחרי כמה שנים, כשהכפר התרחב,
עבר ראש הכפר לבית אחר, וביתו הראשון הפך למעין עירייה קטנה.
אז הוסיפו לו שני חדרים - אחד למחסן, והשני למשרד. השנים חלפו,
הכפר גדל, ועל הבית המורחב הקימו קומה שנייה כי צורכי הכפר
התרבו. וכך, כל כמה שנים, הרחיבו התושבים את הבניין עוד ועוד.
לפני שנחרב, היו בו שלוש קומות ועליית גג, ורוחבו היה כמעט פי
חמש מרוחבו של בית ראש העיר המקורי!"
"ועכשיו הכול נחרב..." אמרה דיה, "שנים של התפתחות ירדו
לטמיון..."
"כאן הטעות שלך, יקירתי," חייכה אליה חיננית, "הבניין הזה
אומנם היה גדול, אבל הוא היה נורא ואיום! אני יודעת, ביקרתי בו
בעצמי ממש לפני שהוא נחרב. הבניין לא נבנה מלכתחילה לצורכי
הכפר הגדול, ולכן הא היה בנוי כולו טלאים על גבי טלאים. חדרים
רבים היו עקומים ומעוותים, ותקרתם הייתה נמוכה או גבוהה מדי.
המחסן המקורי היה עמוס כל כך בחפצים שאיש לא זכר את תפקידם
ולכן הוא נשאר נעול וחתום כבר שנים. כדי להתמצא בבניין הזה,
היה צריך להיות מומחה ובעל ניסיון או להשתמש במפה..."
דיה המשיכה להביט אל חורבות הבניין, וכשחיננית תיארה את
החסרונות והליקויים שלו, דיה חשה כאילו הולך הבניין ומקבל צורה
בעיני רוחה. היא ראתה את המדרגות העקומות, את החלונות השבורים,
את הרעפים המתנדנדים, את הצפיפות במשרדים...
"תושבי הכפר היו זקוקים לבניין חדש," אמרה דיה, "הם אפילו
דיברו על זה כמה פעמים. קבעו ישיבות, הזמינו אנשי מקצוע, הקימו
ועדות... אבל דבר לא יצא מכל זה. מטבעו של האדם להתרגל למציאות
קיימת. הוא תמיד מעדיף להישאר במציאות המוכרת לו. אלא אם כן
אין לו עוד ברירה."
חיננית הביטה בעיניה של דיה. "את מבינה, דיה, החורבן הזה באמת
נורא ואיום, ובני הכפר בוודאי מבכים אותו. אבל באמת באמת,
החורבן הזה הוא בסופו של דבר לטובתם. אנשי הכפר חרוצים ועמלים.
הם לא יוותרו על הכפר שלהם. בעוד יום־יומיים, כשהעשן יכלה,
והדמעות תתייבשנה, הם ישובו לכאן ויקימו את הכפר מחדש. אלא
שהפעם, הכפר שלהם יהיה טוב עשרת מונים מהכפר הישן. זהו כלל
בטבע - החורבן הוא ראשית הבניין."
דיה חשבה על דבריה של חיננית. הם היו הגיוניים. אבל עדיין
מזעזעים. "האם אין דרך אחרת?" היא שאלה.
"אולי." אמרה חיננית ומתחה את רגליה, "אבל כך הוא הטבע. חשבת
פעם על המזון שלך? לא משנה מה את אוכלת - מן החי או הצומח - את
גדלה ומתפתחת מחורבן של יצור אחר. הבניין שלך מבוסס על חורבן
של מישהו אחר. וגם המישהו האחר הזה, גם בניינו התבסס על חורבן
של מישהו אחר. וכך גם החורבן שלך יביא בעוד שנים רבות (כך אני
מקווה...) לבניין של יצור אחר. כך פועל העולם."
"אז מה בעצם תיקנת?" שאלה דיה, "למה לא השארת את הכפר כפי
שהיה?"
חיננית נאנחה ועיניה היפות כוסו עננה. "יש חורבן, ויש חורבן.
לא הכול אותו הדבר. מחורבן רגיל אפשר לצמוח, אבל החורבן שנשאר
כאן היה חורבן אפל. הסירחון והעשן הכחלחל שהיו כאן הם רק
ביטויים לאפלה מקוללת שרבצה במקום. לא הרגשת את זה באוויר?
חורבן שכזה לא היה מאפשר לאיש להשתקם. אילו הייתי משאירה את
המקום כך, האדמה הזאת הייתה נשארת יתומה לנצח."
"אבל ממה נבעה האפלה הזאת? האם ממך ומהמכשף ההוא שהזכרת קודם?
איך קראת לו? לרישא?"
"קוראים לו לקישא. ולעולם אל תזלזלי במכשף! בייחוד לא בלקישא
בר משעון. יום יבוא והוא עוד עלול להיות קוסם."
"מה ההבדל בין מכשף לקוסם?" שאלה דיה, "ואת, מה את בכלל? אמרת
שאינך מכשפה אלא מחוללת אורות, מה פירוש כל התארים האלה? הרי
כולכם עושים קסמים!"
"לא לא לא!" ענתה חיננית ונימה של זעם הופיעה בקולה, אך היא
בלמה את עצמה מיד. "אוי דיה שלי... אני מצטערת שאני מתרגזת בכל
פעם שאת מבלבלת בין המושגים, אבל זו באמת אינה אשמתך. הרי
מניין לך לדעת?!"
"מניין באמת?" אמרה לעצמה דיה והשפילה את מבטה, "עד לפני כמה
ימים, כלל לא ידעתי שקיימים בעולם מכשפים, ועכשיו אני מגלה שלא
רק שהם קיימים, אלא שיש עוד כמה סוגים של בעלי כוחות..."
"הדברים עמוקים, דיה," השיבה חיננית, "קשה להסביר את הכול על
רגל אחת, בייחוד לא כאן ועכשיו. אך אני איני מכשפה, וודאי שלא
קוסמת. אני מחוללת אורות. המופתים והאותות שאני עושה אינם
כישופים וקסמים, חלילה."
"מה הם המופתים האלה שאת עושה? ואיך את עושה אותם?"
"האמת, הדברים המופלאים שאני עושה, אינה שונים מהותית מהפעולות
הרגילות שאת וכל יצור חי אחר עושה בעולם. כל אחד מאיתנו פועל
בעולם לפי חוקי הטבע."
חיננית חיככה את ידיה זו בזו ואור לבנבן מנצנץ בקע מהן,
ולעיניה המשתאות של דיה, עלה חזיון של סירת לאון קטנה נאבקת
במי נהר עזים.
"מה?! איך?!" התפלאה דיה ובהתה בסירה. היא הצליחה לראות בתוכה
שלושה מלחים כפריים משיטים ומנהיגים אותה במיומנות. כמו אבא
שלה. כמו ישון.
"את רואה את המלחים האלה?" אמרה חיננית, "ראי איך הם משיטים את
הסירה בנהר במומחיות רבה כל כך. הם אינם עושים שום דבר מופלא.
הם פשוט מכירים היטב את הטבע. הם יודעים שאם יניעו את המשוט
בזווית מסוימת, הסירה תיטה לצד אחד, ואם יניעו אחרת, תיטה לצד
השני. היש בדבר אות ומופת? לא - וכן. לא - למי שרגיל בכך; וכן
- למי שרואה זאת בפעם הראשונה ואינו מבין איך הפלא הזה
ייתכן."
דיה נזכרה איך זלזלה באחיה ובסירתו והתעלמה מהמומחיות הרבה
שהפגין בהשטת הסירה לבדו, אף שידעה שבדרך כלל נדרשים שלושה
מלחים מנוסים להשטת סירת לאון.
"האותות והמופתים שמחוללי האורות עושים דומים להשטת הסירה של
אחיך," המשיכה חיננית, כאילו קראה את מחשבותיה של דיה. "דעי
לך, איננו ממציאים דבר. אנו פשוט בקיאים בכוחות נסתרים שקיימים
בגרעין העולם ומפעילים אותם."
"ומה עושים המכשפים?" הקשתה דיה, "הרי גם הם עושים דברים
פלאיים!"
"נכון," השיבה חיננית, אך שוב כיסתה עננה את פניה וסירת הרוח
שמעל לידיה החלה לרעוד, הנהר שזרם מתחתיה קצף ורגש, צבעו
הכחול־ירוק התחלף לאפור־שחור.
"גם המכשפים עושים דברים פלאיים, אך הם אינם מכבדים את חוקי
העולם. הכישוף שלהם כולו הוא גנבה ורמאות. הם אינם פונים
לגרעין העולם, אלא לקליפה שלו. הם מכחישים את גרעינו של העולם
ומטמאים אותו. הם שואבים את כוחם מאפלה השוררת בעולם ומשתמשים
בה לצורכיהם הנלוזים." דבריה של חיננית נאמרו בנוקשות, ובמהלכם
הפכו מי הנהר השחורים למערבולת נוראית והיא בלעה את הסירה על
מלחיה המפוחדים.
דיה נראתה מבוהלת ומבולבלת, וחיננית הבחינה בכך.
"אוי... אני בטח משגעת אותך לגמרי... אלו דברים עמוקים כל כך
וקשה להסבירם סתם כך, על רגל אחת, בלי כל הקדמות והסברים. כדי
ללמוד באמת את כל התורה הזאת צריכים לשבת שנים וללמוד."
"אבל את צעירה כל כך!" התפלאה דיה, "איך ייתכן שישבת ולמדת את
כל זה!"
"אוי... תפסיקי תפסיקי... אני לא באמת צעירה עד כדי כך..."
חיננית הפנתה את ראשה והסמיקה. "אני נלקחתי למגדל החוכמה בגיל
צעיר מאוד, דיה. ישבתי שנים ולמדתי מפי המומחים הגדולים ביותר.
ורק אחרי שנים התחלתי לחולל אורות בעצמי."
"אבל למה את ולקישא החרבתם את הכפר הזה?" שאלה דיה.
"הכפר הזה בכלל לא עניין אותנו. אני מודה, היינו קצת אנוכיים.
לקישא ואני נמצאים כבר תקופה ארוכה מאוד במאבק איתנים. אבל איש
מאיתנו אינו מצליח לנצח. בגלל זה אנו ממשיכים להיאבק זה בזה
וכל פעם עוברים למקום אחר. הפעם, במקרה, המלחמה התרחשה בכפר
בני השהרון. הם לא היו אשמים בדבר. הכפר שלהם הושמד במהלך הקרב
בינינו. לא עשינו זאת בכוונה. אפילו לא לקישא."
"אבל בני הכפר! האם כולם מתו בגלל הקרב שלכם?"
"חלילה חלילה!" נזעקה חיננית, "היעלה על דעתך שאני אתן לדבר
כזה לקרות?! ללקישא בטח לא היה אכפת... (פעם זה היה אחרת...)
אבל אני - ודאי שלא! עם כל החשיבות שיש לניצחון שלי במלחמה עם
לקישא - לעולם לא אסכן חפים מפשע!"
"אז איפה הם?" שאלה דיה, "איפה כל בני הכפר?"
"אמ... האמת שהם אינם רחוקים מאוד מפה," אמרה חיננית ונעמדה על
רגליה, היא הצלה בידה על עיניה והביטה לקצה הצפוני של הכפר.
דיה נעמדה אף היא והביטה לכיוון צפון גם כן. "איני רואה דבר,
את רואה משהו? האם הם בצד ההוא?"
"אהמ... כן כן... הם שם, כל בני הכפר יושבים במחנה אוהלים
במרחק של כמה שעות הליכה מהשער הצפוני של הכפר. הם הקימו את
המחנה על הדרך האפורה להרים. הם נראים לי בסדר. נראה לי אפילו
שהם מצאו להם חברים."
"איך את יכולה לראות אותם במרחק כזה?" התפלאה דיה.
"מעניין מי הם האורחים שלהם..." התעלמה חיננית, "מעולם לא
ראיתי אותם, הם שונים מהם כל כך. אחד נמוך מאוד, והשני, הא...
הוא בוודאי אינו מהאזור..."
"אחד נמוך אמרת? תגידי, יש לו במקרה זוג קרניים על הראש?"
"זוג קרניים, כמה מוזר, אבל כן... את מכירה אותו?"
"תגידי, חיננית," אמרה דיה והתרגשות התערבה בקולה, "האם את
רואה שם אולי עוד מישהו? מישהו שלבוש בבגדים הדומים לשלי?"
"מישהו כמו אחיך?"
"כן!" קראה דיה בהתרגשות, אך מיד בלמה את עצמה ואמרה שוב, הפעם
ביובש, "אה... כן... ראית אותו במקרה?"
"לא! לא ראיתי אף אחד שלבוש בבגדים כשלך," ענתה והורידה את
ידה. היא הביטה בדיה בחיוך גדול והוסיפה, "אבל עוד שני רגעים
תפגשי מישהו שאולי כן ראה."
דיה הביטה בה בפליאה, אך לפני שהספיקה לומר מילה, נשמע מקצה
הכפר קול ילד קורא, "ד־י־ה! ד־י־ה!"