הנווד הזר
ומחנה הפליטים

ישון נפרד מאחותו ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא חשש לשלומה של
האישה הגבוהה שנחתה משום מקום, ומיהר ככל יכולתו למצוא את
הגמד. מצד שני, מילאה אותו הרגשה נעימה ותחושה בלתי מוכרת -
אחותו דואגת לו, אכפת לה ממנו! הוא תמיד ידע שחרף כל הריבים
המטופשים ביניהם והתחרות הסמויה שליוותה אותם במשך כל השנים,
הם סוף סוף אחים, והאמת הזאת חזקה מהכול, אבל הוא מעולם לא ראה
איך האמת הזאת מתבטאת ביחסים ביניהם.
לצד הדאגה שלו לשלומה של הזרה והדאגה של אחותו לשלומו שלו,
הייתה עוד תחושה שהלכה והתגברה בו ככל שהתרחק מהעגלה ההפוכה.
פחד. הוא לא חשב על כך יותר מדי כשהכריז שהוא הולך להזעיק את
הגמד. אבל עכשיו, אחרי שדעך כוח האבירות שהתעורר בקרבו קודם,
הוא התחיל להבין מה עשה. הוא ירד מרצונו החופשי מהשביל, מהדבר
היחיד שמגן עליו בעולם זר ומנוכר. ולאילו סכנות הוא הכניס את
עצמו? יש את אנשי החתול האכזריים... יש את המכשף הנורא המסתובב
באזור... ומי יודע מה עוד מצפה לו... ואיפה הגמד? כבר חלף זמן
רב מאז שנעלם! ואת העגלון הם לא ראו מזמן. אולי לא היה חכם
מצידו לקפוץ אל מעבר לשביל... אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
ישון נכנס לכפר החרב בריצה. סרחון נורא קידם את פניו. נראה
שהשביל הגן עליהם גם מהסירחון הזה, כי ישון התחיל לחוש בו רק
כשירד מהשביל. הריח נדף מחורבות הכפר המפויחות והרתיע את ישון
לא פחות מהעשן הכחלחל המסתורי שעלה מכל עבר.
הוא הגיע במהירות אל כיכר הכפר. מקרוב, החורבן היה גדול אף
יותר ממה שנראה לו בעומדו בשביל.
ישון עצר בכיכר העיר בתקווה למצוא רמזים למקום שפנה אליו הגמד.
הוא לא היה צריך לחפש זמן רב. עקבותיו של הגמד נראו בבירור
צועדות מכיכר הכפר צפונה, לעבר צידו הנגדי של הכפר. לצד העקבות
הכבדים של הגמד, הבחין ישון בעקבות אחרים, אנושיים, מאורכים.
הוא הניח שאלו עקבותיו של העגלון. הוא שיער שהגמד עקב אחרי
העקבות הללו עד שמצא את העגלון, וכעת הוא כנראה מנסה לשכנע
אותו לשוב איתו לעגלה. מעניין מה יאמר העגלון כשישמע שהעגלה
שלו התהפכה ושני סוסיו הסתלקו...
משהו הטריד במיוחד את ישון בתוך כל החורבן הזה, משהו היה חסר,
אך ישון לא הצליח להגדיר לעצמו מה.
הוא עקב אחרי העקבות. מסלול העקבות התפתל עם פיתולי רחובות
הכפר. משביל האור, עשה הכפר החרב רושם של כפר קטנטן, אך עכשיו,
כשהעמיק ישון בתוכו, התגלה שהכפר גדול הרבה יותר ממה שחשב.
ובכל זאת, גם לכפר הזה היה סוף. מרחוק הבחין ישון בחורבות
האחרונות של הכפר. הוא הגיע אליהם בריצה ובלם את עצמו ממש ברגע
האחרון.
אחרי הבית החרב האחרון של הכפר נפערה תהום עמוקה. אם לא היה
מבחין בה בזמן, היה נופל לתוכה. הוא צעד שלושה ארבעה צעדים
לאחור, ליתר ביטחון, וסקר את הסביבה. בסמוך לתהום נראו שרידים
של גדר שבוודאי שמרה על העוברים והשבים לבל ייפלו לתהום. הוא
תהה לעצמו מה הביא את האנשים להקים כפר סמוך כל כך לתהום
קטלנית שכזאת.
ישון השתטח על הקרקע והתקרב חזרה לעבר התהום בזחילה מחשש ששפת
התהום תקרוס מתחת לרגליו. כשהגיע אל התהום, הציץ פנימה וחיפש
את קרקעיתה, אך לשווא. התהום הסתיימה בחור שחור.
מוזר, חשב לעצמו, העקבות ממשיכים עד לקצה התהום, אך אין שום
סימן לנפילה לתהום, נראה כאילו שני הצועדים המשיכו לצעוד
באוויר מעל התהום!
בעודו תוהה לאן נעלמו העקבות, הרגיש לפתע שמישהו רוכן מעליו.
הוא הרים את ראשו באיטיות מעלה. מעליו ראה שער ערמוני עבה
וארוך. השער צנח מראשו של גבר צעיר גבוה, שפניו נאים ובוטחים.
הזר הביט כמו ישון בעניין אל תוך התהום. אבל בניגוד לישון, הוא
עמד על שפת התהום במלוא קומתו בלי כל פחד. ישון לא ידע מה
לומר.
"אל תדאג," אמר לו הגבר הזר בלי להסיט את עיניו מהתהום, "החבר
השריונאי שלך לא נפל לתהום, הוא במקום מבטחים."
ישון גרר את עצמו לאחור והתיישב במקום שנראה לו בטוח מהתהום אך
לא רחוק מדי מהזר. "אה..." השיב לגבר הגבוה, "תודה לך אדוני...
אבל, על איזה שריונאי אתה מדבר?"
הזר לא מיהר לענות, ולישון הייתה הזדמנות לסקור את כל דמותו.
האיש היה לבוש בבגדי נווד חומים ומהוהים. שמלתו הארוכה הסתירה
את רגליו, ורק ידיו השרוטות ומכוסי הכוויות הציצו מבעד
לשרוולים הרחבים של גלימתו. שערו הארוך נשפך על כתפיו ועורפו.
הוא היה חגור באזור עור רחב. נרתיק עור היה תלוי לו מכתפו עד
ירכו ברצועת עור עם אבזמי מתכת זהובים. בידו אחז מקל הליכה
ארוך ועבה.
אחרי כמה רגעים נראה הזר כמתעורר מחלום. הוא הפנה את ראשו לעבר
ישון בעודו ממשיך לעמוד ממש על קצה התהום. "השריונאי הזקן
ההוא," ענה לשאלת ישון, "אתה אולי מכיר אותו בכינוי גמד, אבל
גמדים יש רק באגדות... בעולם שלנו הם נקראים שריונאים."
"אתה מתכוון שראית את אחאיים?" השיב ישון בשמחה, ותחושת הקלה
הציפה אותו, "פחדתי שהוא נפל לתהום הזאת! העקבות שלו נראים
כאילו הם ממשיכים אל מעבר לתהום, וגם לא ראיתי שום סימנים שהוא
נפל לתוכה."
"הבט היטב אל התהום," פקד הזר והצביע בידו אל מעבר לתהום,
"דמיין שהתהום איננה קיימת, דמיין שבמקומה מתמשכת דרך סלולה אל
ההרים."
ישון לא היה טיפוס שמתווכח. הוא ציית מיד לפקודה. הוא הביט
לעבר התהום וניסה לדמיין את מה שתיאר לו הזר. הוא דמיין שהתהום
פשוט איננה קיימת. שבמקומה ממשיכה דרך ארוכה היוצאת מן הכפר
וממשיכה אל הרים גבוהים מכוסי שלג הנמצאים במרחק.
"דמיין היטב!" חזר הזר הגבוה וציווה עליו.
ישון עצם את עיניו ודמיין שמשני צידי הדרך צומחים עצי ברוש
גבוהים עמוסי אצטרובלים. הוא דמיין שההרים שהדרך מובילה אליהם
כה גבוהים עד שהם מגיעים לשמיים, ועננים מסתירים את פסגותיהם.
הדרך שהוא דמיין הייתה שונה מהשביל הזוהר המרוצף במרצפות אור,
היא הייתה דרך עפר אפורה הסלולה בפשטות, מתפתלת לה בין
הגבעות.
"דמיין היטב!" חזר הקול המצוה של הזר.
כמה קילומטרים מהכפר, בסמוך לדרך המדומיינת, ראה ישון בדמיונו
מחנה פליטים גדול. אוהלי בד ואוהלי עור היו נטועים במישור
שהשתרע בין כמה גבעות בהמשך הדרך. בין האוהלים הוא ראה ילדים
מתרוצצים. נשים היו ישובות סביב מדורות ומכינות תבשילים
למשפחותיהן. הגברים היו פזורים בכל מקום. היו שעמדו חמושים
ודרוכים סביב למחנה, שומרים במשמרות על המחנה. היו שיצאו ללקט
מזון ולצוד צבאים בשדה מרוחק. קבוצה של אנשים זקנים ישבו במרכז
המאהל ודנו במצבם. לא הרחק מהם, ניצבו בצד שני אנשים השונים
במראם מקבוצת הפליטים.
הפליטים דמו זה לזה. לבושם הבהיר היה בולט כנגד עורם השחום.
שער ראשם, הן של הגברים הן של הנשים, היה שחור כפחם. כולם ענדו
לצווארם שרשרת, ובה תליון בצורת הסהר, שהרונים.
כולם נראו כך - פרט לשני האנשים שעמדו בצד. אחד היה בעל שער
בלונדיני והוא חבש כובע עור מרופט לראשו. הזר השני היה נמוך
בהרבה משאר האנשים והיה לבוש שריון זהב נוקשה. על ראשו חבש
כובע מתכת שבולטים ממנו שני קרני פלדה.
"אחאיים והעגלון!" קרא ישון ופקח את עיניו. המראה נעלם. לפניו
נותרה רק התהום העמוקה והנווד הזר שהביט בו בעניין.
"כפי שחשבתי..." הרהר הזר וחיכך באצבעו את סנטרו, "ניחנת
בראייה סגולית. גם אתה שייך בוודאי לאומה המנודה."
"מה?" ענה ישון ומצמץ בעיניו. המראה שדמיין לפני רגע היה אמיתי
כל כך, ואילו התהום שחזרה ונפערה לפניו כשפקח את עיניו הייתה
נראית כחלום רחוק. אבל היא הייתה שם, שני צעדים לפניו, הוא ראה
אותה בעיניו!
"העיניים מכזיבות פעמים רבות..." אמר לו הזר, כאילו קרא את
מחשבותיו. הוא הניף את מקל ההליכה שלו מעל התהום, ולעיניו
ההמומות של ישון התפוגגה התהום ונעלמה! במקום התהום, הלכה
והופיעה הדרך האפורה שדמיין ישון בעיניים עצומות, ובמרחק נראו
ההרים הנוגעים בשמיים. הכול קרם עור וגידים לפניו ונראה אמיתי
לחלוטין.
"מה?! אבל איך? איך זה ייתכן?" ישון לא הצליח להסביר את שרואות
עיניו.
"האמת והשקר משמשים בערבוביה בעולם הזה," הסביר הזר, "התהום
שראית לפני כמה דקות איננה אמיתית. היא אשליה. תעתוע. היא
נועדה להטעות אנשים פשוטים שלא ניחנו בראייה סגולית. אני כמובן
רגיל לטריקים האלה... אך לך זה חדש. ובכל זאת, לא נדרשת ליותר
מהדרכה בסיסית ממני כדי לראות את האמת בעיני רוחך. אכן, מהאומה
המנודה אתה."
"ועתה," אמר הזר בלי לחכות לתגובת ישון, "עליי להמשיך בדרכי.
אתה מבין, אני נמצא במשימה חשובה מעין כמותה. והמשימה הזאת
דורשת זמן רב משציפיתי. אתה יכול להמשיך בדרך. השריונאי שלך
ישמח לראות אותך. אך לא יהיה לך פשוט לשחרר אותו מבני
השהרון."
"תודה לך אדון," ענה ישון ונעמד על רגליו, "אלך אליו. האם תוכל
לומר לי מה שמך? שמי ישון."
"ישון? שם מוזר... מעולם לא שמעתי שם כזה," הרהר הזר בקול.
"אתה שואל לשמי? ובכן, הוא לא חשוב כל כך; על כל פנים, לא לך.
ועכשיו, כפי שאמרתי, עליי להמשיך במשימתי."
הזר כבר הפנה את גבו וכמעט התחיל לצעוד לתוך הכפר, אך אז נעצר
לרגע והסתובב שוב לעבר ישון. הוא שלף מחגורתו שקיק קטן והושיט
אותו לישון. "שמור על השקיק הזה, הוא יכול להועיל לך בהמשך
הדרך. פתח אותו רק במקרה סכנה אמיתי. בהצלחה." ובמילים אלו פנה
שוב וצעד אל תוך הכפר.
ישון עקב אחר הזר במבטו עד שנעלם בין חורבות הכפר. הוא בחן את
השקיק שקיבל וקשר אותו לחגורתו, לצד נאד המים של גדג. הוא הביט
שוב אל הדרך שנפרשה באורח פלא לפניו ויצא לדרכו.