[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עומר חבבר
/
ארבע הסגולות פרק 5

הכפר ההפוך
ומחוללת האורות

"אתה רוצה לומר לי שגמדים הם סוג של צבים?!" שאלה דיה בחוסר
אמון.
"זה משל! מ־ש־ל!" ענה אחאיים ברוגז, "לא לימדו אתכם בכפר מהו
משל?!"
"בסדר... בסדר... הבנתי..." ניסתה דיה להרגיע אותו, "אז גמדים
פשוט נולדים עם שריון והוא גדל איתם במהלך החיים שלהם?"
"משהו כזה... בהתחלה הם נולדים עם שריון רך, ממש חלש," ניסה
הגמד להסביר, "ואז, במשך החיים שלהם, השריון הולך ומתקשח ומקבל
צורה. אבל לכל גמד יש שריון בעל מראה ייחודי. הצמיחה של השריון
והעיצוב שלו מושפעים מהמעשים של הגמד, מהיושר שלו, ממעשי
הגבורה שעשה ומעוד כל מיני דברים... אפילו אנחנו הגמדים לא
לגמרי מבינים הכול, אבל אומרים שהיה פעם מחולל אורות משועמם
אחד שחקר את הנושא והצליח לפענח את סוד התפתחות השריון..."
שני האחים והגמד היו ישובים על עגלה הרתומה לשני סוסים ומונהגת
בידי עגלון שמנמן. כשהאחים התעוררו בבוקר, הם התפלאו לראות את
הגמד עומד לפניהם מלוא קומתו (הנמוכה...) ומתמתח. הדימום שלו
חדל לגמרי, והסדקים בשריון שלו הצטמצמו. לפני שהספיקו לומר
משהו, נשמע מרחוק משהו כבד הולך ומתקרב. הגמד הסתובב לעברם
והורה להם לפנות הצידה בזריזות. הוא עצמו נעמד במרכז השביל
והמתין. כעבור פחות מדקה הגיעה למקום העגלה. העגלון נאלץ לעצור
כדי לא להיתקל בגמד. אחאיים ניגש אליו, שאל לאן הוא נוסע ושכנע
אותו לתת להם להצטרף אליו להמשך הדרך. העגלון הביט בהם בחשש,
הם היו נראים חבורה משונה, מרופטת ומפוקפקת, אך אבן החן האדומה
שהציע לו הגמד גברה על חששותיו...
העגלון ישב מקדימה לבדו ושתק, הוא לא התעניין בהם ולא שאל דבר
על אודותם. גם הם מצידם לא התעקשו לפתוח איתו בשיחה. העגלון
הוביל בעגלתו ערמת קרניים אדירה. הוא אמר לאחאיים שבכוונתו
להוביל את הקרניים לכפר קטן שבהמשך הדרך, מרחק כמה שעות נסיעה
מהמקום שפגש אותם. אחאיים תהה לעצמו לשם מה זקוק כפר קטן לכל
כך הרבה קרניים, אך לא ראה טעם להציק לעגלון בשאלות חסרות
טעם.
הגמד ושני האחים ישבו צפופים באחורי העגלה ורגליהם המטלטלות
בלטו אל מחוץ לה. ערמת הקרניים חצצה ביניהם לבין העגלון.
הקרקושים שהשמיעו הקרניים שהתחככו זה בזה בלי הרף ורעש העגלה
המטלטלת בדרך מנעו מהעגלון לשמוע את השיח בין שלושת
הטרמפיסטים, ובכל זאת הקפיד הגמד שישוחחו ביניהם בלחש מחשש
שדבריהם יישמעו.
האחים סיפרו לגמד מה אירע להם אחר שהוא קרס אתמול. הוא נבהל
כששמע שירדו מהשביל וכלל לא התלהב מהעסקה שעשו עם גדג. "איך
תמצאו את האגם שלו?" הקשה עליהם, אבל הוא לא חשש מעצם ההתקשרות
עם יצור המים, "הם יצורים מהימנים ובלתי מזיקים. במעיין שבעיר
הגמדים שוכן שבט עתיק של אנשי מים החיים בשלום עם בני עמי כבר
דורי דורות..."
הנסיעה בעגלת הקרניים לא הייתה נוחה. הסוסים הזקנים גררו בקושי
רב את העגלה העמוסה. הנוסעים היטלטלו והרגישו כל אבן בדרך.
ובכל זאת, שלושת הנוסעים היגעים הודו למנוחה מההליכה אחרי היום
המפרך של אתמול. המנוחה היטיבה במיוחד לגמד, ופצעיו הלכו
והתרפאו.
הנסיעה הזכירה לישון את השיט בסירה שלו. זיכרון הסירה שלו,
שעכשיו שקועה עמוק בקרקעית הנהר, עורר בו געגועים עזים אליה,
אל הנהר, אל הכפר, אל אביו ומשפחתו. הוא שקע בזיכרונות הללו
שעה ארוכה, וכך לא שם לב לעצים החרוכים שהחלו להיראות בשולי
השביל.
העגלה נעצרה.
"מה לכל הרוחות קרה פה?!" זעק העגלון וקטע את הרהוריו של ישון.
כשהרים ישון את ראשו, אחותו והגמד כבר ירדו מהעגלה לבדוק מה
גרם לעגלון לעצור סתם כך באמצע הדרך. הוא מיהר וקפץ מן העגלה
אחריהם. הוא עקף את העגלה ונעמד לצד חבריו. מה שנגלה לעיניו
היה הדבר המחריד ביותר שראה מימיו.
מימין לשביל נראו סימנים לכפר, או יותר נכון, למה שהיה פעם
כפר, כעת הוא היה לא יותר מעיי חורבות עשנים מעוררי צמרמורת.
בתי הכפר היו הרוסים וחרוכים. כל העצים שצמחו בכפר ובסביבתו
היו שרופים ושבורים. במה שנראה כמו כיכר הכפר היו מפוזרים
רהיטים שבורים, כלי חרס מנותצים, בגדים מפוחמים ושלל כלים
וחפצים שהיה קשה לזהות את תכליתם.
העגלון שהסיע אותם נטש את עגלתו והשביל המוגן ורץ אל תוך הכפר.
הוא עבר מבית לבית וזעק בקולי קולות, מקווה כנראה למצוא מישהו
ששרד את התופת הנוראה הזאת. הגמד הורה לשני האחים להישאר לצד
העגלה על השביל ומיהר אחר העגלון לתוך הכפר ההרוס. שני האחים
צפו בחורבות הכפר ממקום עומדם המוגן. הם אומנם ראו בעיניהם את
אובדן כפרם, אך הוא לא דמה אפילו במקצת למה שראו כאן. היה משהו
לא טבעי בחורבן הזה.
אחרי כחצי שעה, שב הגמד אל שני האחים בפנים מפוחמות, פניו
העזות היו נפולות וכאובות. העגלון לא היה איתו.
"אז... מה קרה כאן?" שאלה דיה, "האם אלו אותם תוקפים שתקפו את
הכפר שלנו?"
הגמד שהה מעט עם תשובתו. "לא. אין שום דמיון בין מה שקרה לכפר
שלכם לבין מה שקרה למקום האומלל הזה. לא פלשו לכאן כוחות
חמושים. לא הייתה כאן כל מערכה או קרב."
"אז מה כן קרה כאן?" שאל ישון, "ראית פעם משהו כזה?"
"ראיתי..." ענה הגמד. "גם האבא שלכם היה שם. אבל זה היה לפני
שנים רבות, והייתי שמח לשכוח ממה שראיתי אז. אני מצטער שאתם
צריכים לראות את זה. דברים שכאלה היו צריכים מזמן להיעלם מן
העולם הזה שלנו."
"נו!" אמרה דיה ברוגז, "אתה חייב להסביר לנו מה קרה כאן! ולמה
העשן העולה מן החורבות השרופות הוא בצבע כחול? יש כאן משהו לא
טבעי, נכון?"
הגמד שתק ונראה מתלבט כמה נכון לספר להם וכמה כדאי להסתיר מהם.
אך שניהם נעצו בו את עיניהם, והוא הבין שאין לו הרבה ברירות,
בפעם הקודמת שהסתיר מהם מידע קפצה דיה אל נסיכת החתולרים
וסיכנה את כולם. הוא החליט שעדיף שידעו.
"אני מכיר רק שני יצורים בעולם היכולים לגרום להרס וחורבן
שכזה," אמר בסופו של דבר והשפיל את ראשו מטה. "היצור הראשון
הוא דרקון שחור."
"דרקון שחור?!" קראו שני האחים כאחד.
"אבל כאן לא היה דרקון שחור," אמר הגמד והביט בישון ואחר כך
בדיה. "דרקון שחור מותיר אחריו עוד סימנים, והוא אינו ממהר
לתקוף. דרקון שחור לעולם לא יתקוף בלי סיבה, ואיני רואה שום
סיבה שתהיה לו לתקוף כפר סתמי באמצע הדרך."
"אז מי זה עוד יכול להיות?" שאל ישון, "מי עוד מסוגל להרס
שכזה? ולמה?"
"יש עוד מישהו!" ענה הגמד ברוגז והרים את ראשו, "מישהו גרוע
בהרבה מדרקון שחור. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בבן אדם, ממש
כמו שניכם! אבל הבן האדם הזה התמסר לצדדים האפלים שבנשמה הזאת
שלו עד שטימא את עצמו באפלה נוראית. ולאדם שכזה אין בעיה להמיט
שואה על כל מי שירצה ומכל סיבה שירצה. אין לו עכבות, אין לו
מצפון, אין לו כלום! שיא התועבה הקיימת בעולם הזה!" הגמד דיבר
בסערת רגשות עזה, ושני האחים הבינו מכך שהמפגש שהיה לו ולאביהם
בעבר עם חורבן שכזה לא היה מפגש עם דרקון שחור, אלא עם אותו בן
תמותה נוראי.
"לאדם מתועב שכזה," המשיך הגמד אחרי שנרגע מעט, "לאדם מרושע
ואפל שכזה יש הרבה כינויים, ולכל עם וגזע בעולם יש כינויי
הגנאי שלהם לאותו תיעוב. אבל יש שם אחד קדום, והוא כנראה גם
המדויק ביותר..." הגמד שב והשתתק, נראה שעצם העלאת השם על
שפתיו העבירה בו חלחלה.
אבל את דיה זה כמובן לא עניין, הסקרנות אכלה אותה. "נו?!" אמרה
ברוגז, "כמה עוד אתה מתכנן למתוח אותנו? מהו השם הזה כבר?
אנחנו מסוגלים לעמוד בזה!"
אחאיים הביט בה ועיווה את פניו בכעס. ישון תהה לעצמו מתי יפסיק
הגמד להיות סלחני כלפיה ויתפוצץ על החוצפה שלה, אבל לגמד הייתה
כוח סיבולת גדולה ממה שנראה כלפי חוץ...
"מכשף." אמר הגמד בתיעוב וירק על הקרקע.
"זה הכול?!" אמרה דיה בזלזול, "מכשף? כזה שעושה כשפים וקסמים?
אפשר לחשוב... הייתי בטוחה שתגיד איזה שם מפוצץ איום
ונורא..."
הגמד נבהל כשהיא הזכירה את המילה מכשף. "שווו..." השתיק אותה
בבהלה והביט לצדדים, "אל תזכירי את השם הזה כך בקול! ייתכן
שהוא עדיין בסביבה, הדבר האחרון שאנו צריכים עכשיו הוא שההוא
יגלה אותנו! ידעתי שלא הייתי צריך לגלות לכם את השם הזה!"
"אחאיים," התערב ישון, "אל תכעס. אצלנו בכפר היו סיפורים על
מכשפים, והם מעולם לא נשמעו נוראיים כל כך. סתם מאחזי עיניים
ולהטוטנים... גם אבא מעולם לא העיר דבר כשמישהו בכפר הזכיר
מכשף ולא הגיב בצורה מיוחדת. לכן אנו מופתעים שהשם הזה נורא כל
כך בשבילך."
"נורא ואיום! איום ונורא!" אמר הגמד ברעד, "במילה אחת הוא יכול
להשמיד כפר שלם!" וכאן הוא הצביע בידו על חורבות הכפר, "כמו
הכפר הזה, למשל."
השיחה נפסקה לשמע קריאות שבר מכיוון הכפר. שלושת המשוחחים הפנו
את ראשם מיד לעבר הכפר. "אל תזוזו!" אמר הגמד, "אולי קרה משהו
לעגלון שלנו, חכו כאן! תכף אחזור, אביא את העגלון ונסתלק מכאן
בהקדם האפשרי."
הגמד שלף את גרזנו וירד שוב מהשביל המגן לעבר הכפר לחפש אחר
קולות השבר. דיה וישון עקבו במבטיהם אחריו עד שהוא נעלם בין
ההריסות. אחרי שעברו זמן־מה והגמד לא שב, הם התיישבו על מרצפות
השביל הזהובות והמתינו.
לפתע נשמעה חבטה עזה מאחוריהם. הם קפצו והביטו לאחור. עגלת
הקרון הייתה הפוכה, וכל הקרניים נשפכו על הקרקע ונערמו בערמה
גדולה. שני האחים הבחינו שהקרניים רועדות. משהו זז מתחת
לערמה.
הם קפאו במקומם בפחד. מה נמצא שם מתחת לערמה?
ישון היה הראשון שיצא מהקיפאון. הוא מצא לא הרחק מהשביל קורת
עץ חרוכה בקצה שלה. הוא הרים את הקורה, אחז בה בכוח בשתי ידיו
בתנוחת תקיפה והתקרב לאיטו לעבר ערמת הקרניים שהמשיכה לרטוט.
"מי שם?" קרא ישון בקול שהיה אמור להישמע מאיים ומלא ביטחון,
אך הרעד נשמע היטב בקולו. ערמת הקרניים המשיכה לרעוד, אך לא
נשמע ממנה כל תשובה. ישון הסתכל לאחור לעבר אחותו, אך היא
עדיין עמדה קפואה במקומה. הוא המשיך להתקרב לאיטו וקרא שוב,
"אני יודע שאתה שם! מי אתה? איך הגעת לשם?"
כשהתקרב לכדי צעד מהערמה, הבזיק לפתע אור לבן מבין הקרניים
לרגע קל ואחריו נפסקו הרעידות. ישון התקרב עוד ובאמצעות הקצה
המפויח של הקורה התחיל להסיט לצדדים את הקרניים ולגלות את
הקבור מתחתיה. אחרי כמה רגעים הוא הבחין בכף יד. מישהו באמת
נמצא מתחת!
אך היד לא נעה. כשראה זאת ישון הפסיק לחשוש מבעל היד, והתחיל
לחשוש לשלומו של בעל היד. הוא השליך את הקורה הצידה, כרע לצד
הערמה וסילק הצידה את הקרניים בידיו. "בואי!" קרא אחורה לעבר
אחותו, "מישהו קבור כאן מתחת! בואי תעזרי לי! אני חושב שהוא
פצוע קשה!"
בתוך שניות כרעה דיה לצד אחיה ובכוחות משותפים סילקו במהירות
את הקרניים לצדדים. לאט לאט התגלה בעל כף היד, או יותר נכון -
בעלת כף היד.
אישה צעירה הייתה קבורה מתחת לערמה. חבלות נראו בכל גופה. היא
הייתה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעוטרת בפרחים ומקושטת בסימנים
בלתי מובנים שנראו כמו כתב עתיק. שערה החום הגלי היה סתור
וחרוך בקצותיו. רגליה היו יחפות ופצועות. היא הייתה גבוהה
מאוד, למען האמת, ישון לא זכר שראה אי פעם אישה גבוהה כל כך.
האישה נשמה, אומנם לאט ובקושי, אך היא הייתה בחיים, וחסרת
הכרה.
"מי האישה הזאת?" שאלה דיה, "איך היא הגיעה לכאן?"
"ובדיוק אחרי שנשמעה החבטה האיומה הזאת..." הוסיף ישון, "את
חושבת שהיא קשורה לכפר החרב הזה?"
"תשמרי עליה," אמר ישון לאחותו, "אני הולך לחפש את אחאיים, הוא
ידע מה לעשות איתה ואיך לטפל בה."
"השתגעת?!" נבהלה דיה, "איך אתה משאיר אותי כאן לבד? המכשף
האיום ההוא יכול עדיין להיות באזור! ובכלל, אולי האישה הזאת
מסוכנת?"
"חשבתי שאינך פוחדת ממכשפים..." ענה ישון וגיחך, "ובכלל,
אחאיים אישר את דבריו של גדג בקשר להגנה של שביל האור. את
מוגנת כאן מכל רע." ישון התרומם מהאדמה והצביע לעבר המשך
השביל, "תראי, אדמת הכפר חרוכה לגמרי - אבל רק עד השביל, אפילו
המכשף המתועב ההוא מכבד את ברית השביל."
"ומה איתך?" השיבה דיה, "ברגע שתרד מהשביל לא תהיה לך עוד
הגנה!"
ישון הביט באחותו ותהה לרגע אם היא באמת הודתה כרגע בקול שהיא
דואגת לו, או שהיא פשוט פוחדת להישאר לבדה למרות הגנת השביל.
הוא העדיף לדון אותה לכף זכות. "אל תדאגי, אחותי, אהיה בסדר.
האישה הזאת - מי שלא תהיה - זקוקה לטיפול דחוף. תכף אשוב. אם
ארגיש סכנה, אשוב מיד בריצה."
הוא חייך אל אחותו, הרים שוב את קורת העץ שהשליך קודם, וירד מן
השביל במהירות לכיוון הכפר ההרוס. דיה הביטה אחריו עד שנעלם
בין החורבות. מתי בפעם האחרונה הוא קרא לה "אחותי"? מתי בפעם
האחרונה הוא חייך לעברה את החיוך שלו? משהו התעורר בלב של
דיה.
"מי את?" נשמע קול תקיף מאחוריה וקטע את מחשבותיה. חפץ דק ננעץ
בנוקשות בגבה. דיה סובבה לאיטה את ראשה וראתה מעליה את האישה
הצעירה עומדת מלוא גובהה, זקופה ותקיפה. עיניה החומות ננעצו
בדיה, ובידה הפצועה נעצה ענף עץ בגבה של דיה. דיה הבינה שהענף
הדק הנעוץ בגבה אמור איכשהו לאיים עליה, אך לא הבינה איך.
"את בסדר?" שאלה דיה את האישה, "חששנו לשלומך, אחי בדיוק פנה
להזעיק עזרה." האישה מצמצה בעיניה בעקבות תשובת הילדה. זו לא
התשובה שציפתה לה.
"אני בסדר גמור, תודה." ענתה בקול רגוע ושמטה את ידה. את הענף
היא השחילה בתוך חגורתה ושלחה חזרה את ידה ללחוץ את ידה של
דיה.
דיה הייתה נבוכה, היא מעולם לא לחצה יד לאיש, כולם ראו בה
ילדה, והינה, בפעם השנייה ביומיים מישהו פונה אליה כמו אל
אישה. היא התעשתה במהירות ולחצה את ידה של האישה. מגע היד
החמים של האישה העביר בה תחושת נעימות, כאילו חוטים עדינים של
חום זורמים מהיד של האישה ומתפשטים בכל גופה.
"אולי כדאי שנעשה היכרות מחדש..." המשיכה האישה אחרי שהשיבה את
ידה, "שמי חיננית בת לחש, מכפר שבע הרוחות, תלמידתה של לפידה
בת דבּרה. ואת?"
"אה... אני דיה, סתם דיה." אמרה דיה ומיד התלבטה אם שגתה
שגילתה לה את שמה, הגמד הורה להם לשמור על זהותם בסוד, בייחוד
אחרי המפגש המר עם החתולרים. ובכל זאת, לא היה נראה לדיה שהשם
הזה אמר משהו לחיננית. חיננית רק חייכה אליה חיוך גדול וחזרה
על שמה של דיה כדי לזכור אותו.
"אז דיה," המשיכה חיננית, "מה את ואחיך עושים כאן באמצע הדרך?
אני מקווה שלא תכננתם להיכנס לכפר הזה כאן שבצד הדרך, כפי שאת
רואה, הוא בדיוק הוחרב בידי מכשף נאלח..." חיננית אמרה את
הדברים בצורה פשוטה כל כך ומתוך שלווה ורוגע, כאילו לא קרה כאן
שום דבר נורא או יוצא דופן.
"אה..." גמגמה דיה, היא עדיין תהתה מה מותר לה לגלות על עצמה,
אף שחיננית נראתה חביבה ובלתי מזיקה. "אנחנו באנו מרחוק...
תפסנו טרמפ על העגלה הזאת." אמרה דיה וסימנה בראשה לעבר העגלה
ההרוסה, שני הסוסים שהיו רתומים לעגלה, השתחררו בעת שהיא
התהפכה וניצלו את ההזדמנות לדהור הרחק מהמקום.
חיננית הביטה אל העגלה וסקרה בעיניה את ערמת הקרניים שהתפזרה
על כל רוחב השביל. "אוי..." אמרה בשלווה, "נראה לי שהעגלה שלכם
נהרסה בגללי... אני חושבת שנחבטתי בה קלות וגרמתי לה להתהפך."
שוב, הדיבור של חיננית היה פשוט כל כך, כאילו לא קרה שום דבר
מיוחד, היה אפשר לחשוב מדבריה שהיא בסך הכול שפכה כוס מים ולא
הפכה עגלה עמוסה במטען כבד.
"סליחה, גברתי..." מלמלה דיה, "היית לפני כמה רגעים קבורה מתחת
לכל הקרניים האלה... את בטוחה שאת בסדר?" דיה הייתה בטוחה
שחיננית לא בסדר, היא אומנם הפגינה בעמידתה תחושה שהכול בסדר,
אך כל גופה היה מכוסה חבלות.
חיננית קלטה את העיניים של דיה הסוקרות את חבלותיה. היא השיבה
לה בביטול, "אה, אל תדאגי מהשריטות האלה, רק כמה מכות יבשות,
בכלל לא נורא, הכול בסדר. כן... נראה לי שבאמת נתקלתי בעגלה
הזאת. נראה שהגוף שלי באמת היה קבור מתחת לכל הקרניים היבשות
האלה, אבל הנשמה שלי בדיוק הייתה במקום אחר ולא שמתי לב...
אולי בגלל זה נבהלתם כשראיתם את הגוף שלי כמעט חסר נשימה. זה
תמיד מעלה דאגה בלב אנשים שלא התנסו בזה קודם..."
"ס... סליחה..." המשיכה דיה לגמגם, דבר שהיה מאוד בלתי אופייני
לה, האישה המשונה הזאת גרמה לבלבול, "א... אמרת שהנשמה שלך
הייתה מחוץ לגוף שלך?"
"בטח, בוודאי..." אמרה חיננית בפשטות שלה ויישרה את בגדיה
הקרועים. "כשראיתי שלקישא הולך להדוף אותי במכת הרוח שלו,
שלפתי את הנשמה מתוך הגוף, לא התחשק לי להרגיש שוב את המכה על
גופי. הפעמיים הראשונות לימדו אותי לקח, תאמיני לי..." אמרה
וקרצה לדיה. "אבל אני מודה (וכאן אני נאלצת לומר משהו
לשבחו...), לא צפיתי את עוצמת המכה הזאת. לקח לי יותר זמן
מהרגיל למצוא את הגוף שלי ולחזור אליו. אולי זה גם בגלל שהגוף
היה קבור מתחת לקרניים... את יודעת שלקרן יש יכולות סגוליות
מיוחדות? כמובן, צריך לדעת איך לתקוע בהן, והכוח שלהן תלוי גם
בטוהר ליבו של התוקע עצמו..."
חיננית ראתה שדיה מבולבלת וחסרת מילים. "אז אמרי לי, נערה
חביבה," פנתה אליה בחיוך אדיב, "איפה אח שלך? אמרת שהוא הלך
לקרוא לעזרה? מי העזרה שהוא מחפש? אולי נהג העגלה? עגלונים
אינם ידועים ביכולות ריפוי... בייחוד לא עגלון זה. לפי האור
המטושטש שאני חשה מסביב לעגלה שלו, אסור לכם לסמוך עליו."
חיננית עצרה רגע את שטף דיבורה, היא עצמה את עיניה ונראתה
כמרחרחת את האוויר. "כן..." אמרה באיטיות ופקחה את עיניה,
"הרגשתי שמשהו כאן אינו כשורה... העגלון הזה רימה אתכם... היו
לו מחשבות זדון כלפיכם..." היא שבה ועצמה את עיניה בריכוז,
ואחר כמה רגעים המשיכה בעיניים עצומות, "אם אינני טועה, מישהו
שפל רודף אחריכם, ועגלון זה תכנן למסור אתכם לידיו בכפר הזה."
חיננית פקחה את עיניה וחייכה חיוך גדול, "את רואה," אמרה,
"הכול תמיד לטובה! מזל שהכפר נשרף עד היסוד, אחרת הייתם בצרה
צרורה... אני שמחה על שהיה לי חלק בהצלה שלכם. כן כן."
"איך את יודעת את כל זה?" לא הצליחה דיה להתאפק, "מישהו באמת
רדף אחרינו, אבל חשבנו שהעגלון הזה אסף אותנו בגלל התשלום
שהצענו לו, הוא אפילו התלבט אם להסכים להסיע אותנו. את בטוחה
שהוא תכנן למסור אותנו?"
חיננית הנהנה בראשה לאישור בחיוך מלא ביטחון.
דיה הרגישה שהיא הולכת ונמשכת אחר שלוותה של חיננית, אך אז שמה
לב למה שאמרה חיננית בסוף דבריה והזדעזעה. "אבל איך את יכולת
לומר שהכול לטובה בכך שהכפר נשרף?! מה טוב בכך?! כפר שלם נהרס!
מי יודע כמה אנשים נהרגו! ילדים, נשים וזקנים שלא עשו דבר!"
חיננית לא אמרה דבר ורק המשיכה לחייך בשלווה והנהנה בראשה.
"ורק רגע..." כעת השלווה של חיננית כבר לא הרגיעה אותה, אלא
להיפך, מילאה אותה בכעס, "אמרת שיש לך חלק בהצלה שלנו, כלומר -
בהחרבת הכפר! וכל השטויות האלה שאמרת על שליפת הנשמה מהגוף,
והיכולת שלך לדעת דברים ברחרוח האוויר... הדברים האלה אינם
נשמעים לי דברים אנושיים רגילים. אלו כישופים, קסמים! ואם כך,
את בוודאי מי שהחריב את הכפר האומלל הזה!" כעת דיה כבר הייתה
מלאת כעס ודיבורה הפך לצעקות, "ולפי מה שאמר לנו אחאיים, את
חייבת להיות - מכשפה!" דיה לא שמה לב, אבל אחרי שפלטה את המילה
הזאת בגועל, היא ירקה על האדמה, ממש כמו שעשה קודם הגמד.
אך ברגע שהזכירה דיה את המילה מכשפה, היא ראתה לראשונה את
השלווה מסתלקת מפניה של חיננית, וכעת השם חיננית כבר לא הלם
אותה כלל. כעס נורא מילא את פניה של האישה, שערה התנופף באוויר
בלי שתנשב בו כל רוח. עיניה יקדו בזעם עז, וקור נורא בקע ממנה.
דיה הרגישה שעוד רגע, תקפיא אותה האישה במבטה או תפוצץ אותה
לרסיסים.
אבל כל זה התרחש רק לשבריר שנייה. הוא אומנם נדמה לדיה כנצח,
אבל אחרי פחות מרגע, נעלם כל הכעס והזעם, הקור והאימה, והשלווה
חזרה לשרות על פניה היפות והחבולות של חיננית. שערה החום והגלי
שב לנוח על כתפיה, והחיוך חזר לעיניה.
"לא מכשפה."
אמרו שפתיה ברכות.
"מחוללת אורות."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אוקי עכשיו
תעלה, קצת
ימינה, לא, לא
ככה! עכשיו
שמאלה.
פה!"






מתוך "מדריך
לאוהבים".


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/2/20 16:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר חבבר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה