[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זואי גלאס
/ WINTER'S GONE

הוא מסתובב במשרד שלו, חסר מנוחה. כדור הטניס מקפץ מעלה ומטה
חזרה אל ידו. הוא בדיוק היה באמצע למצוא פתרון לבעיה שהטרידה
אותו במיוחד בתורת המספרים השלמים, כשלפתע תחושה מוזרה תקפה את
חזו. הוא קם מכיסא העץ הכבד, התהלך בחדר, הלוך וסוב, חסר
מנוחה, מנסה להבין את פשר התחושה, לצלול אל מקורותיה. כמו בעיה
חשבונית הוא הריץ משתנים שונים שיכלו לגרום לחרדה הזאת, ככה
התרגל, לא תמיד היה מתמטיקאי מעצבן גם בחייו, אבל דבר לא עלה
לראשו. הוא המשיך לקפץ בכדור. במשקפיו העגולות הקטנות השתקף
החדר, שהחל להשתנות מרגע לרגע, ממש לנגד עיניו. הוא לא האמין.
הספות, השולחנות, החלונות, אחד אחרי השני הם שינו צורה וצבע.
היה זה מחזה נפלא.

הוא הביט במנורה החדישה השוודית, שקנה אך לפני שבועיים, משתה
לפתע צורתה לזו של מנורה מלפני עשרים שנה, ואז הוילונות
האדומים, והשטיח הרחב. הוא החל להיזכר, התמונה שהתחברה לנגד
עיניו החלה מקבלת משמעות. היה זה חדרו שלו. לא משרד קודם, אלא
חדר שינה. חדר השינה שהיה לו... כשהוא היה בן עשרים. הוא רק
עבר לברלין. הנה הוילונות הירוקים. הנה החלונות הגדולים
המרובעים המרובים, מתוחמים במסגרתם הלבנה, הישנה והטובה. הנה
שטיח הצמר העגול, והשטיח המלבני, והנה שולחנו המשרדי הארוך
מתקצר ומשתנה מעץ לעץ בהיר ועמוק יותר, ועליו ניצבת מנורת
הקריאה הישנה, ועץ הבונסאי הקטן, וצמח העכביש, נושאת על כתפיה
עשרות יחורי עכביש קטנים. וכל הספרים והמחברות, ובפינת השולחן
הארוך קערונת חומה עם תערובת של טבק ועשב כלשהו, כנראה קנאביס.


עשן סמיך ננשף על פניו. הוא מסובב את ראשו לאתר את מקורו אבל
לפני שהוא מספיק להשלים את סיבוב הראש שתי ידיים לופטות את
כתפיו ולוקה מקפץ על כרית הספה לידו. הוא צחוק. הוא מופתע.

פליקס גם פה? הוא צעיר. בן עשרים. איך הוא לא מתפלא על כיעורי
המזדקן?

עתה, בעוד הוא מצחקק עם פליקס, הוא מביט במראה הקטנה הניצבת על
הקיר בדיוק למול המקום שבו הוא יושב. פיו נפער לרווחה, אבל הוא
לא שם לב.

''what happened boy?"  פליקס שואל. אני מתעשת לרגע ומסתכל
עליו. הוא כל כך יפה, בדיוק כמו שהיה לפני עשרים שנה. וגם אני.
יפה וצעיר, עם שיער סמיך ועיניים בורקות. פליקס מביט עלי
בתאווה. הוא מגלגל לנו ג'ויינט.

אני נשכב על ירכו החמה. הוא מלטף את שיערי בתנועות איטיות.

"the ice has melted, you know. Winter's gone. You can leave
the house. I wont stop you"

אני מביט בו. אני נזכר. אז זה היום. הפעם האחרונה שראיתי את
פליקס. שבועיים אחר כך מצאו אותו על פסגת האוורסט עירום לגמרי.
הוא לא השאיר מכתב או כלום. אני מרכז את עיני בו. אני לא יכול
לתת לו ללכת. אני לא יכול לתת לי ללכת. אני מלטף את ירכו.

אנחנו שוכבים. אהבה מתוקה, המתוקה ביותר שידעתי בשלושים השנים
האחרונות, מאז התראנו לאחרונה. אנחנו מתפשטים לאט, אחרי כל
פריט לבוש ממזמזים האחד את השני עד כלות, אני לא רוצה שזה
ייגמר לעולם, זה כל כך כל כך טוב. הוא נרדם על חזי.

בלי שאני מבין למה, אני מזיז את ראשו ומתרומם. אני מתלבש,
ויוצא מהדירה. בחוץ השמש חזקה.

מישהו קורא בשמי. אולי זה פליקס?

מריה מנענעת בכתפי. אני מתעורר. אני עומד, באמצע המשרד, עדיין
אמצע היום. מריה המזכירה מסתכלת עלי בתמיהה. 'אתה מגיע לשיעור
של שלוש?'. אני מניד בראשי לשלילה, ומצביע על צידו כדי להעיד
על מיגרנה קשה ומיד מתיישב. היא מהנהנת ברחמים וסוגרת אחריה את
הדלת. אז כל זה היה חלום, מה? ממש הזיה. תחושה רטובה ברגלי
מפנה את תשומת ליבי לכתם רחב על המכנס. אין ספק, זה לא הזרע
שלי. הוא חם, אבל איברי יבש. אני מרחרח את דפנות חולצתי. ריח
חזק של קנאביס נוטף ממנה.

אני מסתכל סביבי. הכל כרגיל. אותו משרד מטומטם, אותן בעיות
מתמטיות שלא נגמרות, אותה בדידות מחורבנת. הוא מוצא את המספר
של פליקס כעבור כמה רגעים בספר הטלפונים. הוא מחייג. טווו.
טוווווו. טווווו טוווווווווווו. לבסוף עונה קול של אישה.
'hallo?' אני נושם עמוק. 'hallo. Amm, meine name ist Prof
Herbert, und ich bin auf die suche nach eine alte freund,
Felix, und habe gefunden diese nummer mit seine name. ist
sie da, velleict, bitte?'  

הגרמנית שלי אמנם מעולם לא הייתה מושלמת, אבל אחרי שלושים שנה
וודאי התחרבנה עוד יותר.

אבל היא הבינה אותי.

'amm.. ja, naturlich, prof herberrt. Oder, was ist deine
Vorname?'
‚'Max'
‚'kein problem Max, gibt mich ein moment bitte'
'hallo?'
hey Felix. Its Max.
'where are you?'
'in my office, University of Amsterdam'

צחוק משועשע, מלא בגעגוע וכמיהה שקטים, נשמע מן הצד השני.

'ha ha ha. I knew it. Let's meet, Thursday night, at the
campsite where we went about thirty years ago. You remember
it?'

ברור שזכרתי.

'Northcamp Amsterdam. Sure thing. See you Thursday, at
sunset.'
'yea. See you boy. Good to hear your voice'
'yea. Yours too. Still gentle and smart.'
'ha ha ha. Stop it you. See you soon'

ישבתי ליד הנהר וקראתי בהגיונותיה של שפחה אינטלקטואלית. קריאה
מעניינת, אם יש לכם פנאי מיותר.

הוא היה יפה כמו שזכרתי אותו. הוא אמר את אותו דבר עלי.

התעלסנו שעות בשמש.

סיפרתי לו שהקדשתי את כולי לאקדמיה, ושמעולם לא הייתי עם אף
אחד אחר. הוא אמר שאחרי שעזבתי שכב עם כל מה שזז בברלין בערך,
ומשסיים עם כולם, הרחיב את תחום שיגולו לאירופה כולה, ואחריה
לכולם כולו. לעולם לא אהב אף אחד כמו שאהב אותי.
בסתיו הבא התחתנו בבית העירייה במרכז אמסטרדם. חזרנו אחרי כן
לברלין ולבסוף הצלחנו לקנות את אותה דירה ארורה בה גרנו בחיים
הקודמים. בנינו גינה ענקית על הגג, ונרחיב את המיזם בהמשך לשאר
השכונה.
הוא תמיד איתי, תמיד תמיד איתי, אותו המאהב הגרמני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם פרוקופייב לא
היה מת בחמישים
ושלוש מהתקף לב,
היה יכול שלום
עם הפלסטיניים.

-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/20 4:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זואי גלאס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה