מאי הגיעה לגיל עשרים.
אביה שכב על ערש דווי. זו היתה השעה בה הוא החליט לגלות את שלא
גילה לה מעולם - "כשאימא היתה בהריון עמך, היא סיפרה לי כי
רוחות של חודש מאי תגרומנה לה למות בלידה. הרוחות גילו את
אוזנה כי הן תפצנה את בתה על יתמותה. הן תתנה בידה כוח לשלוט
בהן בחודש מאי, חודש לידתה. אולם, היא תוכל להשתמש בהן בחודש
מאי אחד בלבד, לפי בחירתה. קרוב מאוד למותה, אימא בקשה ממני
לתת לך את השם מאי".
כעבור ארבע שנים, במלאות למאי עשרים וארבע, היא פגשה בסופר
מיוחד, הנרי ריצ'רדסון שמו, אשר פרט למאי, היו לו שלוש נשים
נוספות שקדמו לה ביחסן עמו. בתור סופר, סיפור הצלחתו היה לשם
דבר בזמנו, אך עשר השנים האחרונות היו שחונות וצחיחות ודפי
כתיבתו נותרו ריקים ומיותמים. הוא גר בבית שעיצב למענו ארכיטקט
איטלקי אשר נודע במקוריותו. הבית נבנה על צוק שהשקיף אל הים
אשר גליו הסוערים שקטו לעתים רחוקות בלבד. כיוון שהנרי התפרנס
רק מכתיבה, הונו הגדול שאגר וצבר בימיו הטובים, בזכות רבי המכר
שלו, החל להצטמק ולהישחק מאוד ומצבו הכלכלי התערער כדי כך עד
ששקל למכור את ביתו המקסים ולעבור לגור בבית צנוע בהרבה.
ביום ערפילי אחד, כשגלי הים הפכו לנחשולי ענק, נחה עליו
ההשראה. הוא כתב סיפור בגוף ראשון, בשמו האמתי. הוא גם ביקש את
הסכמתן של שלוש חברותיו הותיקות להשתמש בשמן האמתי בספרו. שמה
של האחת יוהנה, השניה נקראה אן והשלישית נענתה לשם כריסטינה.
הן נענו להצעתו בשמחה על עצם היותן גיבורות בסיפורו של אהובן
וגם בשל האפשרות כי עצם הזכרת שמן בספרו, תוסיף להן כבוד
ותעניק להן מעמד של ידועניות.
הסיפור שעליו שקד, עלילתו נפתלת וסבוכה, אך יחד עם זאת, נוחה
ונעימה לקריאה. בסיפורו, והנה לפנינו התקציר; מגיע ובא יום
השישה עשר במאי. ביום זה בשעה שש אחר הצהריים, מגיעה יוהנה אל
הנהר הגדול ועוברת על גשר ויולאט. רוחות של מאי מתחזקות
והופכות לסערת אימים שמעיפה את יוהנה מהגשר אל מי הנהר הצוננים
והגועשים אשר לא מותירים לה סיכוי, היא טובעת עד שריאותיה
מתפוצצות, כך היא משיבה נפשה אל בוראה. באותו יום, בשעה שמונה
בערב, אן עוברת על פני גשר פרפל אשר חוצה את הנהר בחלקו
הדרומי. לפתע, הרוחות משתנות והופכות לסופה אשר הודפת את אן אל
מעבר למעקה הגשר ומשליכה אותה אל מותה. בשעה עשר בלילה,
כריסטינה עושה את צעדיה אל עבר גשר כרימזן התלוי, בחלקו הצפוני
של הנהר. בחולפה על הגשר, הגשר מתחיל להתנדנד. היא אוחזת בחבל
המשמש כמעקה, אך זה האחרון נקרע והיא צונחת אל מימי הנהר אשר
לא נודעו כי באה אל קרבם.
בסיימו את כתיבת הספר, הנרי ריצ'רדסון מכניס עותק ממנו אל
תיקו, יוצא מביתו ונכנס למכוניתו. הוא מתניע ונוהג בזהירות
בדרך התלולה המובילה מטה, עד שהוא מגיע העירה אל משרד המו"ל
שלו שלא ראה מזה עשר שנים. המו"ל שלו איש עב בשר ונמוך קומה,
דון מק'פרלן שמו, פותח את הדלת לפניו. פרט לשניים או שלושה
קמטים שהתווספו למצחו וקרחתו אשר העמיקה, דון לא השתנה מאז
פגישתם האחרונה. - "איזו הפתעה!" אומר דון ומוסיף - "לא טרחת
לטלפן טרם צאתך אלי". - "הייתי כל כך נלהב שלא חשבתי על פרט
טריוויאלי זה" עונה הנרי ומניח את עותק ספרו על שולחנו של
המו"ל. - "אעיין בזאת כמו בימים ההם" אומר דון ומוסיף - "אתקשר
אליך ברגע שאסיים לקרוא". לאחר לחיצת יד קצרה, הנרי יוצא מן
המשרד ועושה את כל הדרך מעלה, חזרה לביתו.
עשרים וארבע שעות בלבד עוברות עד שהמו"ל הגיע להחלטה. למחרת
היום, באותה שעה, הוא מטלפן להנרי ומודיע לו חגיגית כי הוא
יוציא לאור את ספרו. גון פניו של הנרי שהחוויר והלך בעשר השנים
האחרונות, לפתע התמלא בסומק של שמחה.
הספר מונח על מדפי החנויות בריש גלי. מבקרי הספרות מעניקים לו
ציונים גבוהים, אם לא לומר, מהללים אותו.
יום רודף יום, שבוע רודף שבוע. הספר נמכר, אך לא כמצופה.
חולפים כמה חודשים והמכירות מכסות את ההוצאות אך כדי מחציתן.
הנרי, בשבתו ליד החלון, תוך כדי צפייה בגלי הים המתנמכים
ונסוגים, מקבל צלצול טלפון צורמני מדון - "איבדת את כישרונך
ואני את כספי" צורח המו"ל - "לא אפרסם יותר דבר מכתביך" וטורק
באבחה אחת את שפורפרת הטלפון. רוחו של הנרי נופלת. גון פניו
חיוור מתמיד. -'מה אעשה עכשיו?' הוא שואל עצמו ורק אוושה עמומה
של גלי הים המתרחקים, עונה לו כהד קלוש.
מאי בביתה הישן, הבית בו מתו הוריה, יושבת אצל השידה הרעועה
וקוראת את ספרו של הנרי בשקיקה. חוזרת וקוראת בתאווה חסרת
מעצור. היא קוראת גם את מדורי הספרות של העיתונים השונים. ספרו
של הנרי אינו מצוי ברשימת רבי המכר. היא נתקלת בכותרות שונות
"ימיו של הנרי ריצ'רדסון חלפו" "ניסיונו של הנרי ריצ'רדסון
לשוב, כשל". היא מעיינת ברשימתו של המו"ל דון מק'פרלן אשר
מופיעה בעיתון החשוב ביותר, שם הוא מנתח ספרים רבים, הוא ממליץ
על סופרים שונים, ספרו החדש של הנרי ריצ'רדסון אינו מצוי שם,
הנרי אינו קיים.
מאי בת עשרים וחמש.
היא מטלפנת לביתו של הנרי. - "הלו" קול חלוש עונה מעברו השני
של הקו. - "בוא לביתי הערב, הנרי" היא אומרת. - "איני יכול"
הוא עונה. - "מדוע?" היא מקשה. - "גלי הכרתי נסוגו לשפל
המדרגה". - "אני אבוא אליך" היא מבקשת. - "מחר, עשי זאת מחר".

ארבעה עשר במאי.

מאי נכנסת למכוניתה הקטנה ומתניעה את המנוע. היא חולפת על פני
העיירה, עיירת הולדתה. בתים בעלי צורות שונות, צבעים שונים,
חולפים לנגד עיניה. למרות שהנוף האורבני מוכר וידוע לעיניה
ואוזניה כה טוב, הרחובות נעשים צרים יותר, המבנים קטנים יותר,
הקולות הבודדים נבלעים בתוך שקט זר, הצלילים המעטים גוועים עד
ניכור כמו מנסים להסתיר דבר מה, להחביא עצמם. ועם זאת, הכל נע
וזע, דבר אינו קופא על שמריו, לטוב ולרע. מכוניתה מקרטעת במעלה
התלול, מחשבת להשתנק. בכל זאת, היא מגיעה עד לפתח ביתו.
היא יושבת על כורסא מבד קטיפה בצבע אדום. הוא יושב מולה על דבר
מה דומה בצבע ירוק. - "אתה יודע" היא פותחת - "אדום וירוק
מנוגדים זה לזה ועם זאת, משלימים זה את זה". - "זה שייך ליום
האתמול" הוא נאנח. - "אל תדאג, בקרוב, ספרייך ימכרו". מאי
רוכנת אליו ואומרת כממתיקה סוד - "הרשה לי לומר לך, בקרוב מאוד
צרותיך תעלמנה וכוכבך יזרח מחדש". - "הכיצד" שואל הוא בנימת
ייאוש. מאי רוכנת אליו יותר עד כדי מגע ולוחשת - "הנרי, אספר
לך דבר מה שלא סיפרתי לאיש מעולם".
והיא מספרת את שסיפר לה אביה לפני חמש שנים, שעה ששכב על ערש
דווי. הנרי מניע ראשו קלות בספקנות. - "וכי מה יש לך להפסיד?"
תמהה. - "כל שאני צריכה הוא אור ירוק מצדך". הנרי מביט בה במבט
אוהב - "הנה לך אור ירוק" ובלבו חושב 'סיפור מהאגדה, אך מה יש
לי להפסיד'.
ובלילה ההוא, מאי והנרי נשארו זו לצד זה, זה עם זו.

חמישה עשר במאי.

בבוקר המחרת, מאי יורדת במורד התלול. היא אינה מקשיבה לחריקות
מנוע המכונית. היא מגיעה לספרייה העירונית, שם מצוי מקום
עבודתה ומתחילה במלאכת יומה השקט כספרנית. הנרי יוצא מפתח ביתו
ומשרך דרכו עד קצה הצוק. הוא מביט אל גלי הים אשר מתחילים
לסעור ומתנפצים למרגלות הצוק. 'אולי זה סימן טוב' הוא חושב
לעצמו כלאחר יאוש. מהורהר, הוא שב לביתו. הוא אינו מסוגל לאכול
דבר. 'מאין תפתח הטובה, מארץ אגדה?' חולף בראשו הרהור מר.
מחלון ביתו הוא מביט שוב אל גלי הים אשר בהתמדה גובהים והולכים
עד שנעשים לנחשולי ענק. גשם מתחיל לרדת. ככל שהדקות נוקפות,
צבע הרקיע נעשה כהה יותר וטיפות הגשם הדקות הופכות למטר
זלעפות.
הוא נזכר ביוהנה. לפני חמש עשרה שנה, כששמו נישא בפי כל, ערב
קיצי אחד הוא החליט לקחת חופש מכתיבתו ולצאת למועדון ריקודים,
שם רקדו ולס, הריקוד החביב עליו. הוא הביט בזוגות הרוקדים
המרחפים על בימת הריקודים, כמעט כמו במאה התשע עשרה. עינו צדה
בחורה שישבה והביטה במחוללים.
- "התרקדי עמי?" מבטו ננעץ בעיניה. הוא הושיט ידו והצעיד אותה
אל רחבת המחוללים. הם רקדו, תחילה מרוחקים קמעה זה מזו, אך ככל
שנקפו הצעדים, גופם התקרב אחד לשני עד שהוא חש בחום גופה המציף
גופו. לשערה הגולש בגון חום בהיר היה ריח של עצי אורן שזה עתה
צמחו ועלו כאביב בשנה. גופה הדק והשברירי עמד בניגוד לגופו
המוצק והחסון, אולם, גובהה התנשא כמעט לגובהו אשר הגיע למטר
ושמונים וחמישה סנטימטרים. עיניה הירוקות המרחפות השתלבו
בעיניו החומות הממוקדות.
הם לא חדלו לרקוד גם כאשר הגיעו לביתו. קולותיהם הסתלסלו זה
בזו כפוצחים בזמר, זמר של תשוקה שאינה יודעת שובעה. מהלילה
ההוא ואילך, יוהנה הפכה לחברתו.
הנרי מתפקח כמתעורר מחלום מתוק אל מציאות מרה. הוא ניגש אל בר
המשקאות, סמוך למקום בו ישב, מוציא את אחד מבקבוקי הוויסקי
המשובחים ומוזג לעצמו כוסית תוך כדי הצתת סיגריה. כוסית רודפת
כוסית וסיגריה רודפת סיגריה. ואז הוא נזכר באן. בהולכו ביום
סגריר על גשר שעבר על פני מי נהר סוערים, הוא ראה אותה. בחורה
מעט נמוכה, עגולת גוף, בעלת שער כהה מתולתל עם עיניים חומות
שדמו לגון עיניו. הוא ראה אותה לשבריר של שניה מנסה לקפוץ מעל
הגשר אל מי הנהר הצוננים. באלפית שניה הוא הצליח לאחוז בה
ולהשיבה לאחור. היא התנגדה נמרצות כי דעתה היתה נחושה לעבור מן
העולם הזה. הנרי אחז בה בחוזקה, ידיו היו חזקות ואיתנות. היא
ניסתה לבעוט בו בפראות, אולם הוא הצליח להכניעה והושיבה על
ברכיו בידיו הארוכות כלפיתת צבת. - "מדוע" הוא שאל. - "אהובי
עזב אותי ולי לא נותר אלא המוות" השיבה. - "תנוחי דעתך" הוא
אמר. - "אני אהובך החדש, אהובך האמתי!" היא הביטה בעיניו, הוא
צלל לתוך עיניה. מאז, בצומת שבין חיים ומוות, דרכיהם לא נפרדו.

הנרי נשען לאחור. הוא מניח את כוסית הויסקי ממנו והלאה. מכבה
את הסיגריה האחרונה. 'אפילו להשתכר כבר איני יכול' הוא חושב
במרירות. רק עשן הסיגריות שעושנו עדיין מילא את חלל החדר בגון
אפור.
'במי אזכר עכשיו?' מהרהר בינו לבינו. פניה של כריסטינה ניצבו
לפניו. עיניה כחולות כגון השמים ביום קיצי, שערה הארוך והחלק
הגיע עד מותניה, גונו בלונדיני ופניה בהירים, בהירים יותר
מחיוורון. גובהה מעט מעל הממוצע וגזרתה דקה, רזה עד להפחיד.
הוא ראה אותה לראשונה במעלית. מלבדם לא היה שם איש. לפתע
המעלית השמיעה קול חרחור משונה ונתקעה בין הקומות. האור כבה,
שררה אפילה גמורה. היא נצמדה אליו בבעתה, צעקתה נבלעה בחזהו
השרירי. - "אל דאגה" הוא לחש לה. - "בעוד זמן מה, הכל יסתדר".
כעבור חמש דקות שנדמו כנצח, האור שב להאיר והמעלית חזרה לפעול.
הם החליפו מספרי טלפון ונפרדו זה מזו בחצי חיוך כמו חצי ירח
השואף להתמלא.
שיחות הטלפון ביניהם הלכו ותכפו. מילותיהם התקרבו אלה לאלה מדי
שיחה בשיחה. הם קבעו פגישה לשעה בה השמש מתחילה לשקוע, על גדת
הנהר הגדול, היכן שצמחי הנהר מטפסים וגובהים משנה לשנה.
הוא ראה את עיניה הכחולות מנסות להביט בו, מבטן מבויש קמעה.
לפתע, אחזה בו מין מבוכה מסוימת, מבוכה שמזמן לא חש, כמו היתה
זו פגישה ראשונה עם בת חוה. הנרי אחז בידה קלות ויחדיו התישבו
על עשבי הנהר שצמחו בינות לצמחים הנישאים. הם החלו לשוחח על דא
ועל הא עד שלפתע כריסטינה אמרה - "יש לי סוד, אבל אני מתבישת
לספר לך אותו". הנרי תהה לגבי המשפט שיאמר לה, אך לפני שהספיק
לומר דבר מה, היא הוסיפה - "וודאי תצחק עלי, וודאי תצחק לשמע
סודי". הנרי הביט בה כמו ריחף על פניה ופסק - "בהן צדק, לא
אצחק! לא בלבי, גם לא מחוצה לו". ואז היא חשפה את סודה - "אני
בתולה". לשמע דבריה, הנרי חשב בלבו 'הזהו הסוד הגדול?' והוא
אמר - "דבר זה מעיד על היותך טהורה". כריסטינה הסמיקה קלות
ואמרה - "להשאר בתולה לאורך זמן, זה כמו תפוח על העץ שטרם
נקטף, לבסוף ירקיב ויכלה חייו לשוא". - "אל דאגה" הפטיר הנרי -
"זה לא יקרה לך".
הנרי הרים את כריסטינה ונשא אותה על ידיו. הוא לא ספר את המרחק
שעבר. באבחה אחת, הוא הטילה אל הקרקע, הפשיטה מבגדיה ופשט את
שלו. גופם נותר עירום ועריה כאדם וחוה בטרם טעמו מהפרי האסור,
בטרם אכלו מפרי עץ הדעת. הוא לימד אותה לשיר. הוא חשף בפניה
צפונות אהבה על בוריין.
הוא לא שמע את צעקתה כשקרע בתוליה, הוא לא האזין לבכיה, לצחוקה
המשוחרר, ליום בו נולדה.

שישה עשר במאי

הנרי מתעורר וצינה אוחזת בגופו. הוא קם ממיטתו ונוכח לדעת כי
כל חלונות ביתו פתוחים ורוח סערה חודרת אל חדר השינה שלו כמו
גם אל כל החדרים האחרים. הוא ניגש אל עבר משבי הקור וסוגר חלון
אחר חלון ובאמצעות הידית נועל את כולם היטב. 'מוזר' הוא חושב
לעצמו 'הרי אתמול סגרתי ונעלתי את כולם, הכיצד הם נפתחו?'.
עיניו מביטות מבעד לשמשתם. העננים נעים בפראות, העצים למטה
קורסים זה אחר זה וגלי הים נעים במחול של טירוף כמו מנצח
תזמורת שאיבד שפיותו, מנצח עליהם. 'סופה מסוג זה, לא נראתה
מעולם' הוא מהרהר בינו ובין עצמו 'מה פשר הדבר?'. הנרי פותח את
מקלט הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות. והנה, השדר מדווח על מותן של
שלוש בחורות. הוא נוקב בשמן וגם תמונתן מופיעות לנגד עיניו של
הנרי. אלה הן חברותיו - יוהנה, אן וכריסטינה. השדר ממשיך
ומדווח על נסיבות מותן, הן נפלו מן הגשרים ויולאט, פרפל
וקרימזן. הן מצאו את מותן בדיוק בזמן ובדרך בה תאר זאת בספרו.

הנרי חש כי עולמו חרב עליו. בידיים רועדות הוא מוזג לעצמו
כוסית וויסקי ומצית סיגריה. שדר הטלוויזיה עובר לנושא אחר, משם
לעוד נושא עד שהוא מגיע לנושא האחרון 'פינת הספרות'. תמונתו
וספרו האחרון של הנרי מככבים שם. כרעם ביום בהיר, יש מאין, ללא
סיבה נראית לעין, בבת אחת קהל רב ועצום עט על כל החנויות וקונה
את ספרו עד העותק האחרון.
הטלפון מצלצל. הנרי, עדיין ידיו רועדות, מרים את השפורפרת
וקולו של המו"ל שלו דון מק'פרלן נשמע מעברו השני של הקו, שמח
וצוהל מאי פעם - "אתה גאון" מבשר לו דון בחגיגיות. - "אני
מדפיס מהדורה שניה של ספרך!". - "תודה" משיב הנרי לקונית. -
"אני שמח לשמוע על כך" מוסיף ביבושת. - "לפי נעימת קולך, אני
חושב שטרם קלטת את הבשורה המדהימה" אומר דון. הנרי מחזיר את
שפורפרת הטלפון למקומה. כל הארועים האחרונים נראים לו כבלתי
מציאותיים, זרים, מנוכרים, כמו צפה במחזה משונה של במאי בעל
דמיון פרוע במיוחד.

שבעה עשר במאי

הנרי מתעורר משנתו לקול רעם מתגלגל. טיפות גשם נוקשות בעוז על
שמשות חלונות ביתו. הוא מתישב קמעה אך צלצול טלפון מחרידו
מרבצו. על הקו נמצא עורך ערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר באזור.
הוא מזמין את הנרי להתראיין על ספרו. הנרי משיב בלאו. לא חולפת
דקה והטלפון מצלצל בשנית. עיתונאי המיצג עיתון רב תפוצה מציע
לראיין אותו. הנרי משיב בשלילה. מכשיר הטלפון כמו לקה בשיגעון,
אינו חדל מלצלצל. נציגי כל אמצעי התקשורת החשובים מבקשים
לראיין אותו. הנרי מסרב. ואז מגיע הצלצול המי יודע כמה והנרי
שומע את קולו של המו"ל שלו. - "אתה השתגעת?" שואג דון, -
"נציגי כל אמצעי התקשורת מתקשרים אלי ומספרים לי כי אתה מסרב
להעניק ראיון!". - "נכון מאוד" משיב הנרי. - "האם אתה מודע לזה
כי ראיונות אלה יקדמו את ספרך באופן חסר תקדים והמכירות יזנקו
לשמים?" שואל דון. - "אני מודע לזה יקירי, ואף אל פי כן, אני
עומד איתן בסרובי" משיב הנרי. נוצר רגע ארוך של שקט על הקו אשר
לאחריו המו"ל שלו אומר - "במחשבה שניה, שתיקתך תעניק נופך
מסתורי מאוד לספר והמכירות עשויות אף לזנק יותר". - "העיקר
שנרגעת" עונה הנרי ומנתק את השיחה. 'דון רואה את העולם רק דרך
החור של הגרוש' הוא חושב במרירות.
הנרי מתישב בכורסא הנוחה ביותר המצויה בביתו, משעין ראשו לאחור
ומרפה את שריריו. 'איך יכול להיות שסיפור הופך למציאות?' הוא
מהרהר בינו ובין עצמו. 'כיצד יוהנה, אן וכריסטינה קיפחו את
חייהן בדיוק כפי שכתבתי בספרי?'. הוא נזכר במאי. היא ניצבה
בעיני רוחו כפי שהיא. גבוהה ותמירה, דקת גיזרה, עורה צח
כנוצותיו של ברבור לבן, גופה מחוטב להפליא כמו נוצרה ביד אמן
בעל כישרון נדיר. שערה הבלונדיני החלק גולש עד מעבר לכתפיה
ועיניה הגדולות, הכחולות מרצדות בשובבות. פניה ניחנו בעצמות
לחיים גבוהות, באף סולד, סנטר קטן ושפתיים מעט גדולות, חושניות
מאוד כמו ניסתה להחביא סוד כמוס אשר נחשף לגמרי בשעת דיבורה.
לעתים, סומק קל מופיע בלחייה, מעניק לה חן של בתולה שבאה מעולם
אחר, עולם מופלא.
'כלילת השלמות לכאורה' חושב הנרי 'כה יפה חיצונית ועם זאת, יש
בה את הכיעור הפנימי לטול מילותי, להשתלט על ספרי'.

שמונה עשה במאי

קרן שמש פוקחת מעדנות את עיני הנרי. צלצול עדין בפעמון הדלת
מגיע לאוזניו. הוא קם ממקומו, ניגש אל הדלת ופותחה לרווחה. מאי
במלוא יופיה מופיעה בפניו. בידיה היא מחזיקה שלל עיתונים.
כיוון שהוא קפא על מקומו, היא שואלת בלחש - "מותר להכנס?". -
"בוודאי, בוודאי" הוא ממלמל. מאי פורשת את העיתונים על ספת
הסלון. - "האם ראית זאת?" - "מתאר לעצמי מה כתוב שם". - "אתה
הסופר הגדול ביותר בכל הזמנים!" היא מציינת בגאווה. - "בעיני
מי?" הוא שואל בתהייה. - "בעינם ובעיני" היא משיבה. - "כל זאת
בשל כוחותיך העל טבעיים אשר נוטלים מילותי, משתלטים על ספרי"
קולו נעשה מר. - "מילותיך הן יצירתך, יצירה ששייכת לך בלבד.
וחלילה וחס לא השתלטתי על ספרך. לכל היותר, אתה יכול לראות בי
כעין מו"ל ספיריטואליסטי". - "ומה באשר למותן של שלוש חברותי?"
- "זו היתה משאלת לבך, במילותיך הרגת אותן". - "זה רק סיפור
פרי דמיוני. הכיצד מילים יכולות להרוג, לו אכן חפצתי במותן,
ממתי משאלת לב מגשימה עצמה?". - "מהרגע בו פגשת בי" עיניה
הכחולות נעצמות. גופה של מאי מתנודד כמחשב להתעלף. הוא אוחז בה
בשתי ידיו האיתנות ומושיבה על הספה. הוא מגיש לה כוס מים קרים
ולעצמו מוזג כוסית וויסקי. פיה גומא קלות מן המים ופיו מוריק
את הוויסקי בלגימה. "איני יודע אם אוכל אי פעם לאהוב אותך"
קולו של הנרי נשמע ספקן, כועס, ועם זאת, מילותיו נאמרו בעדנה,
ברכות שלא אופיינית לו. "אז הרשה לי להיות שפחתך" קולה אומר
בתחינה.
מחשבתו של הנרי סבה אנה ואנה - "לא ברור לי מה אעשה עתה" הוא
אומר לאחר הפסקה ממושכת ומוסיף באנחה - "אני אובד עצות". מאי
מהנהנת בראשה כמבינה. - "אבי, בטרם הלך לעולמו, סיפר לי שכוחות
על טבעיים אלה, ינתנו לי למשך חודש, חודש מאי בודד וחד פעמי
אשר בו אבחר והנה בחרתי" קולה רועד ודמעות מתחילות לזלוג
מעיניה. - "כן, כבר סיפרת לי זאת בעבר. איני שוכח. ואילו עתה,
אני גם מאמין לך, מאמין לך לגמרי, הלא הוכחת זאת בצורה נחרצת!"
הנרי, ביד אחת מוזג לעצמו כוסית וויסקי נוספת ומוריקה באחת
ובידו השניה מוחה דמעותיה מלחיה. גופו החל לרעוד כמי שנפשו
פוסחת על אין ספור סעיפים. מאי אשר בזווית עינה קולטת את מצבו
של הנרי אומרת לו - "אתה יודע מה נעשה? נחכה עד שחודש מאי
יעבור. בתומו, כוחותי המכושפים יפוגו. או אז תוכל להיווכח מי
אני באמת. אם אשא חן בעיניך, תיקח אותי, אם לא, אעלם מחייך
לתמיד".
מאי מנסה לקום על רגליה - "אני הולכת ואשוב לכאן באחד ביוני"
גופה מתנודד והיא מנסה לאחז יציבתה - "ביום ההוא, תדע מהותם של
דברים ותוכל באורח רוח לקבל החלטתך לכאן או לכאן". הנרי מושיבה
חזרה אל הספה - "במצבך אינך הולכת לשום מקום, את נשארת כאן!".
מאי מסמיקה - "האם זה אומר שאתה אוהב אותי?" - "כן". - "אינך
ממתין לסוף מאי?" - "יש לי כבר את מאי, אותך!". הנרי מסיר
במהירות את כל מלבושיה, מביט בגופה הפלאי, מביט בה עירומה
כביום הולדה. שדיה הזקופים, פטמותיה הזקורות שיכולים לעורר הר
געש כבוי מתרדמתו, אגן ירכיה הלוהט אשר יכול להקיץ מתים משנתם.
הוא נושא אותה לחדר השינה. שם, על המצעים הרכים הוא שואל את
עצמו ואותה - "מה אעשה באחד בחודש הבא, מה אעשה ללא כישופיך?"
- "תכתוב ספר חדש". - "תכתוב סיפור עלי, על יום בוא אפול ואטבע
בנהר". - "לא. זה רעיון ממוחזר". - "אם כך, תכתוב ספר המשך". -
"כן. זה רעיון לא רע. כל שנותר לי זה לאתר את הגשר הרביעי
החוצה את הנהר הגדול".





(c) כל הזכויות שמורות לבנימין וולמן