7 יולי 2014
01:48
"אם זה טוב ואם זה רע אין כבר דרך חזרה, אין כבר דרך חזרה".
הנה מקיץ משנת היופי שלו, האליטה הגברית, הלוחם המיתולוגי-
רב"ט מיכאל שיפמן.  חד כתער, מהיר כאיילה, מלח הארץ, בנוי
לתלפיות אדם משכמו ומעלה ובאמת ניתן לשער שבמידה ולא היה כבול
בהתחייבויות קודמות ומגבילות- ככל הנראה היה משתף מגדולתו עם
שאר האדם. אך, כפי שכבר ניתן להסיק, כרגע מירב כוחותיו של
שיפמן מנוצלים בנסיונות להתחמק מקצינתו הנקמנית
"הג'ינג'יפלצת", ולשרוד עוד יום במערכת שואבת החיים והרוח הזו,
שהובילה את גיבורינו למצבו המדוכדך. "עוד שבועיים להדממה", אמר
שיפמן תוך חצי שינה חצי עירות ותשישות מלאה. מעבר לסיבה הברורה
לציפייתו של שיפמן לקראת היציאה להדממה ידע כי הוא אינו עתיד
לחזור למקום השומם והאפור הזה וכי מחכה לו מקום זוהר בהרבה
עבורו- בה"ד 1. השביזות התמידית שהפכה לגורם מאפיין עבור
גיבורינו מאז התגייס, הובילו אותו לשחזר פעמים רבות את רצף
הפעולות שבהן נקט בנסיון למצוא פרצה ומפלט לצאת מהמקום אליו
נקלע. שאלת התגייסותו לצבא אף פעם לא הייתה נתונה לערעור- תמיד
ידע שיעלה ארצה ויתגייס לצה"ל לתפקיד המשמעותי ביותר שיוכל
למצוא. בחלומותיו הפרועים ביותר היה רואה עצמו משרת בסיירת
מובחרת, לבוש מדים ונעליים קלות, נשק תלוי בהצלבה על מותנו,
יוצא למבצעים מסוכנים הדוחקים אותו לקצה היכולת. פעמים אחרות
היה מדמיין חדר גדול מלא באנשים עסוקים, מאזינים, מנתחים,
דוברים שפות שמעולם לא שמע ומנסים לדלות מידע חסוי לגבי מבצעים
עוינים. אבל, ללא שום צל של ספק, בהייה בכמה סלעים ושיחים
ממגדל גבוה- אף פעם לא היו חלק מפנטזיית השירות הצבאי שלו,
והיציאה לקורס קצינים, למרות שאף פעם לא נשקל טרם התגייסותו-
נראה כמו הפיתרון המושלם ביותר. כך מצא את עצמו מיכאל שיפמן-
גיבורינו, חי את חייו על פי כמות הימים שנותרו לקראת גאולתו.
"אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה, אין כבר דרך חזרה"-
צלצול השעון המעורר חתם את שנתו והזכיר לו שכדאי לו להתארגן
מהר ולצאת מהאוהל- עם כמה שהוא שנא את תפקידו- הוא שנא את
העובדה שמישהו אחר יצטרך לסבול דקה אחת מעבר בקופסא המשמימה
במעלה מגדל השמירה רק בגלל שלא התעורר בזמן.

02:00
העמדה- יריבתו הגדולה ביותר. מיכאל השתהה לכמה שניות במורד
המדרגות המובילות לחלק העליון של המגדל. תמיד הדהימה אותו
העובדה שהירידה מהמדרגות לקראת החופש שבתום השמירה מרגישה כמו
נצח ואילו העלייה למשמרת באותן המדרגות בדיוק- חולפת בן רגע-
כמו כדי לתעתע אותך ולמנוע ממך כל יכולת להתנגד לגורל המצפה לך
ב-4 השעות הקרובות.
עוד לפני שסיים לעכל את מחשבותיו, מצא את עצמו יושב על הכסא
הגבוה, בוהה בכתובת חצי סדוקה בפינה המופיעה על אחד הקירות
'איך באלי לצאת לקורס קצינים רק כדי לעוף מכאן, רב"ט דן שומרון
יולי 64'. הוא תהה אם זה אותו דן שומרון. ה- דן שומרון, ולא
יכל להחליט אם הוא יותר משועשע או מדוכא.

03:26
מאז החלה משמרתו של מיכאל, מה שהתחיל כלילה קריר, הפך במעלה
מגדל השמירה לשהיה בסאונה. המחנק באותו מבצר קטנטן היה קשה מדי
עבור מיכאל, ולכן החליט לפשוט מעליו כמה מן השכבות שעטפו את
גופו כשעלה למגדל. תחושת ההקלה אותה הוא חש, אפשרה לו לחזור
לנשום.
והוא נרדם.
מיכאל חלם חלומות טובים, חלומותיו כבר לא היו על אנשים
שמאזינים בחדר חשוך לשפות לא מוכרות, או על יציאה למבצעים
חשאיים אלא על תחושת הגאווה אותה ירגיש כשיעמוד עם הארונות על
הכתפיים נשק צמוד לגופו בזמן שהוא מצדיע לצלילי התקווה בסוף
קורס הקצינים בבה"ד 1. רק עוד שבועיים. באותו הרגע, חש מיכאל
שגופו נופל, מסוג הנפילות שמעירות אותך מתוך שינה כשאתה מפספס
מדרגה, ההתעוררות המפתיעה הייתה מלווה בפרץ אדרנלין, עורו
החוויר, קצב ליבו הואץ והוא הרגיש את הווריד במצחו מתנפח. ואז
שחרר מילה אחת שסיכמה את מצבו בצורה הטובה ביותר: "הנשק..."

03:27
מיכאל ידע שעליו להתעשת מהר. מדובר רק בעניין של זמן ומזל עד
שיגלו שהוא עלה למשמרת בלי הנשק שלו. לעלות בקשר ולהודות
בטעותו, מעבר לעובדה כי זו הבחירה האחראית והכנה ביותר- מסוג
הבחירות המתאימות לאחד כמוהו- תעלה לו לא רק בפגישה לא סימפטית
בעליל עם הג'ינג'יפלצת אלא גם ביציאתו לקורס קצינים- ואולי
אפילו כלא. לא! בחירה זו לא עולה בחשבון. עליו למצוא פיתרון
אחר לפני שמישהו יבוא ויבחין בחייל היסטרי אחד- מינוס נשק.
"פאק פאק פאק", הוא ניסה לעודד את מוחו למצוא פיתרון כלשהו
ולאט לאט החל לזחול למוחו מחשבה כלשהי שעל פי דעתו יכל להגדיר
כסוג של רעיון.  מיכאל ניסה לחשב את עד כמה מהר יוכל לרוץ
לאוהל שלו ולהספיק לחזור למגדל מבלי שמישהו ישים לב שנעלם. הוא
האמין שיוכל להספיק את המסע הקטן הזה ברבע שעה פחות או יותר
והבין שכל הסיטואציה המאוד בעייתית הזו תלויה רק בדבר חשוב
אחד- רק. לא. להיתפס!
מיכאל ירד במדרגות הנצחיות מטה- והחל לרוץ. הריצה הכי חשובה
בחייו, ריצה למען הביטחון שלו, ריצה למען החופש שלו, ריצה למען
ההדממה שלו, ריצה למען העתיד שלו, עוד קצת והוא כבר שם רק שלא
ישימו לב, הוא יכנס לאוהל ו...
"טווווו צבע אדום! צבע אדום!" לא. רק לא זה. בזמן המאוד קצר
שלקח למיכאל לתכנן את הסיכונים האפשריים ב'תוכנית' המופרכת
שלו- הוא לא תיאר לעצמו שתהיה אזעקה. האם קיים תזמון גרוע
יותר?
תוך מספר שניות כל הבסיס היה חי ותוסס. ובעיקר היסטרי. מיכאל
חשב לנצל את ההיסטריה והבלאגן, אולי בכל זאת לא יבחינו בו?
כולם רצים מצד לצד- המכי"ם רצים לכיוון אחד, החובשים לכיוון
המרפאה המאולתרת, אחרים רצים לכיוון המרחב המוגן וגליליות
הבטון המתיימרות להגן על החיילים מפני מקרים כאלו. כשהבין
שנותרו עוד כמה שניות ועליו להתחבא, השתטח על הרצפה מאחורי
בטונדה שזיהה מרחוק ונראתה נטושה.
מיכאל התיישב ובעיניים עצומות ניסה להסדיר את נשימתו, מבין כל
הרעש וההיסטריה לפתע נשמע קול אחד שגבר על כולם. "מיכאל, מה
אתה עושה כאן?" אוי לא, הקול הזה. הג'י-נ-ג'-י-פ-ל-צ-ת. מיכאל
שוב היה חייב לחשוב מהר- עכשיו כשהנשק בידיו- העילה הנוגעת
להפקרת נשק עלולה להפוך לעילה בגין הפקרת עמדה בעודו נתפס כל
כך רחוק ממגדל השמירה. מיכאל הסתכל לגי'נג'יפלצת והתפרק "אני
כל כך מפחד! לא יכולתי להשאר במגדל השמירה עם האזעקה הזו. לבד.
לא ידעתי איפה המרחב המוגן אז רצתי הכי מהר שיכולתי להיות כאן
עם כולם". מיכאל הסתכל על הפנים של הג'ינג'יפלצת.
הג'ינג'יתפלצת הסתכלה על הפנים של מיכאל בחזרה. שניהם היו
בהלם. הג'נג'יפלצת לא ציפתה לתשובה הזו, ואז בקול קטן נפלטה לה
השאלה "רצת כל הדרך ממגדל השמירה לכאן בפחות מדקה וחצי?" שיט.
היא צודקת, מיכאל שכח את העובדה שמגדל השמירה נמצא לפחות 7
דקות ריצה מכאן. הוא עצם את עיניו, השפיל מבטו והנהן לחיוב.
הג'ינג'יפלצת, יצור חשדן מטבעו, ויחד עם זאת לא כל כך חכם, לא
ידעה איך להגיב לגבי התופעה הכמעט על טבעית הזו שהייתה מולה
וכל שיכלה לומר היה "וואו". כשכבר היה אפשר לצאת מהמרחבים
המוגנים הבסיס כולו היה במצב של הלם כללי, והג'ינג'יפלצת
ליוותה את מיכאל למגדל השמירה באופן אישי והראתה לו את המרחבים
המוגנים הקרובים ביותר למגדל כדי שלא יצטרך לרוץ את המרחק הזה
במידה ותהיה שוב אזעקה. מיכאל חזר לנשום לרווחה. יציאתו לחופשי
מוגנת.

10:30
שאר השמירה של מיכאל התנהלה בלי בעיות יוצאות דופן. מיכאל היה
כל כך מאושר מהדרך שבה המזל היה לטובתו אתמול בהתקלות אל מול
הג'ינג'יפלצת שהוא התעורר לבוקר שמח במיוחד. "בוקר טוב שיפמן!
איך היה אחרי אתמול?" כנראה שלמזל יש מגבלת זמן כי ב-12 שעות
האחרונות יצא למיכאל להתקל בג'ינג'יפלצת יותר פעמים משיצא לו
בחודש כולו. מיכאל ידע שהחלק הקשה כבר מאחוריו וכדאי לו לא
לעורר חשדים מיותרים שאולי יראו בהירים יותר אל מול החושך של
ליל שעבר. "אני מאמין שיהיה בסדר. את יודעת, לפעמים קורה שאני
מפחד בלי פרופורציה" אמר מיכאל בקול הכי חלוש שיכל להוציא, "אל
תדאג- זה יהיה הסוד הקטן שלנו" אמרה הג'ינג'יפלצת בחיוך גדול
וקריצה שהעבירה בגופו של מיכאל צמרמורת וחלחלה. "אהה דרך אגב",
הוסיפה מרחוק  מלווה בחיוך גדול שהיה הרבה פחות אופייני לה.
הדברים הבאים שאמרה גרמו למיכאל להחסיר פעימה ולהתפלל לכך
שאוזניו שמעו לא נכון. "החלטנו לשלוח אותך כנציג שלנו במירוץ
חיל האוויר בסוף השבוע- חסר לך שאתה לא מנצח אחרי אתמול
בלילה".

16:56
"תכוון לפנים שלי" התחנן מיכאל לשותפו לאוהל. "מה? על מה אתה
מדבר?" שאל החבר ההמום. מיכאל ידע שהוא לא יכול להשתתף במירוץ
הזה. המירוץ הזה יחשוף את השקר לו. השקר שלו יחשוף את ההפקרה
שלו. ההפקרה שלו תוביל לגניזה של ארונות הקצונה שלו. "תן לי
בוקס בפנים!" החזיק מיכאל בידו את חברו והפציר. "לא! אני לא
מתכוון לתת לך בוקס בשום מקום תשכח מזה!". מיכאל ידע שאין
ברירה אחרת. הקלישאה הקובעת שאם אתה רוצה שמשהו יעשה עלייך
לעשות אותו בעצמך- מוכיחה פעם נוספת שקלישאות מבוססות על
אמיתות ומציאות. "תקשור לי את הידיים מאחורי הגב", ביקש מיכאל,
"קח את החגורה שלי וקשור לי אותן כמה שיותר חזק, שאני לא אוכל
לשחרר ולהעביר אותן קדימה". חברו שהתקשה לרדת לסוף דעתו לגבי
השלכות בקשתו של מיכאל- בכל זאת נענה לבקשתו ועשה כדבריו.
מיכאל ידע שהדרך מלאה בסלעים ואבנים חדות, הוא ידע שזה הולך
להיות לא נעים בלשון המעטה. הוא ידע שזה הולך להיות כואב והוא
ידע שאסור לו להשתתף במירוץ הזה. הוא חייב את הגימלים האלה.
הוא עצם את העיניים- והחל לרוץ.