השירים         4.12.2019
1.
''לי היתה אמי אומרת: לא תשהי פה עמדי; ימהרך אביר שבטנו, בת
יפתח הגלעדh
לי החניפו אמהותינו: מה יפית בנזמי  דדן! מי כמוך יפה בארץ
מבאר שבע ועד דן
לי בחלקות שית שתו השפחות: ארים ידי! בבנות תאושרי גברתנו, בת
יפתח הגלעדי
לחשו לי רעותינו: יפיפית! עת על שכמי, עם כדי ארד העין-כל בחור
גלעד, עמי!
לי לחש ראי הנחושת, ראי צידון: את יפיפית; מנגינה בעם עינייך
ממצפה ועד מינית...'
וגו'
הו טשרניחובסקי, מי יגלה עפר מעיניך! השיר שלך-מי עוד מדקלם
אותו בראשו ובליבו מלבדי, בגילי, שמאז שדפדפתי וחיפשתי אוצרות
גנוזים בספר השירים עב הכרס שלך שקיבלתי בהגיעי למצוות, תפס את
עיני ולבי ונשאר מאז לנצח, כמו גם שירים רבים אחרים שלך. כל כך
שייך, כל כך מצליח לקשר את הסיפור העתיק מהת'נך או מתולדות
עמנו לילדה שהייתי. ולהפוך על ידי השיר לכל כך רלוונטי-כאילו
זה קורה כאן, היום, לידי;
או הנערה -בת הרב, לא סתם נערה- שקצין גבוה של חמלניצקי מאוהב
בה ורוצה באהבתה- לא באונס: 'אמי, אמי, אומר הוא לי, קסום
קסמתי לו, אינו אוכל, אינו ישן...אבד יומו, לילו'...והאמא:
'בתי, בתי, אוי ואבוי, יואר היום-ראה אותך זה האביר, הגוי'...
   וכשהיא מסרבת לו, למצוות אמה, האם ממשיכה: 'עטור רקמה ושש,
בך יסתכל מהגזוזטרה עת יזרקוך לאש!'  -ואת זה אמא שרה לי בנימה
העצובה שלו, כבר כשהייתי בת 7-8
טוב, בעצם רציתי לכתוב על: מה הם שירים ישראליים. עבורי.
זה מתחיל עם הגן של שחורה באילת השחר, כסאות ושולחנות קטנים,
ו-'היום יום שישי, היום יום שישי, מחר שבת מחר שבת שבת מנוחה'.
הדלקת נרות שבת. בלילה זכרון מעורפל שלי: התעוררות בחדר השינה
של הגן- החדר השלישי משמאל, והמיטה שלי רטובה וחושך, ואין שום
מבוגר וכל הילדים ישנים. הזזתי את הסדין והציפה הרטובים
מפיפי-יצא לי, מה לעשות, ונדחקתי לצד היבש הצר שבתחילת המיטה
וכך הגיע הבוקר.
הגן היה חדש ואנחנו היינו הראשונים שחידשנו אותו והוא היה יפה
וגדול, (יחסית, כמובן, לגנונים שהכרתי באותו זמן, במשק) ולידו
עץ אשכולית שפעם אחת התעוררתי תחתיו מעולפת לאחר שילד בעט בי
בבטן. זוכרת את התחושה, אני מתעוררת מהעילפון, שוכבת לבד תחת
העץ, השמיים תכולים ואינסופיים, ואין איש לטפל בי...אין איש
מלבדי. שכבתי כך כעשר דקות, מביטה בשמיים הרחבים. לא זכרתי מה
היה קודם. מה קרה.
בסוף קמתי ונכנסתי לגן.
בעצם, עוד קודם, בשולי הזיכרון, היכן שערפל הינקות רק מתחיל
להתחלף בזכרונות ממשיים, יש עוד את 'דן הולך לבית הספר,
וקוראים לו פרא דן. מיני דן ועד באר שבע אין שובב כדן.'
ו'עייפה בובה זהבה' בנעימה הישנה, ו'אצו רצו גמדים' ו'למה לגרש
החושך והרי הוא ילד טוב'.
היה דוד יוסף מהעמק, שהיה מביא לפעמים בננות וגם לימד אותי כמה
שירים: 'היו לי ימים טובים, ימים טובים ובעיקר לילות' ואמא
הצטרפה אליו, כשאנו מטיילים בשדה הקצור, הערב יורד, ושניהם
משלימים תוך הליכה את השיר הרגשני הזה, שדיבר גם עליהם. הוא גם
לימד אותי את השיר שהושר אולי בחג העומר-משום מה בזכרוני זה
נחוג באחרון של פסח אף שמתאים לחג הביכורים: ראינו עמלנו כעמל
הנמלים כל איש יביא כעומר אלומות'... זה הסתדר עם מה שאבא הפלח
עשה. מה אם לא: טרקטורים, שדה שיבולים ביום החג, בטכס שנערך
בשדה וכל חברי המשק לקחו בו חלק, כשהקציר הראשון נקצר בליווי
השיר הזה: ושיבוליו פנימה, פנימה השיבולים...קוצרים ואחריהם
מאלמים או מאלמות. זה היה אמיתי ואף שזה לא היה מה שכל הדור
הזה ראה בביתו, זה היה צריך להפוך לחיים האמיתיים של העם היושב
על אדמתו ואבא, אמא, הדוד הקיבוצניק וכל הקהל הזה, האמינו בכך
בכל ליבם וגם הגשימו בכובד ראש ורצינות מה שהבטיח השיר.
אולי-לא זוכרת-למדנו שירים גם  בגנון של צינה, אמא של גיורא בן
גילי, שלא הגיע לבגרות. צינה היתה אישה טובה. אני זוכרת את זה
במיוחד. כי לא כולן היו ככה. היו מטפלות סתם, כי זה מה שסידור
העבודה ייעד לנשים, גם אז, גם בקיבוץ, אף  שלא כולן ממש אהבו
ילדים ולא כולן התאימו...צינה דיסלר היתה מיוחדת. היא ממש אהבה
אותנו.
בפעוטון-גן, מעט זכרונות. מלבד זכר הביצה הרכה שכמעט הקאתי
ממנה וויתרו לי עליה -במקומה קיבלתי לאחר מכן ביצה קשה כל
בוקר, יש זכרון בהיר ונחמד: לשם הביאו יום אחד את הפטפון עם
השפופרת הגדולה והמנואלה הידנית, שהיתה רק לאדם אחד
בקיבוץ-חוה, ה'יקית'. היקים היו אנשי התרבות בקיבוץ, למשל
הרופאה וחיים רוטשילד (מסתבר שהוא, שהיה כנר אך ויתר על המשרה
באירופה כדי להפוך לאדם מן השורה בקיבוץ, וויתר כך על קריירה
ככנר: הוא היה מיועד להיות חבר בתזמורת  שהגרמנים הסכימו לשחרר
את נגניה מגרמניה לפלשתינה, בודדים ונבחרים , וויתר על המשרה
כדי שאחר יקבל אותה  וכך למלטו מגרמניה ולהציל את חייו. -חיים
כבר היה בארץ, בקיבוץ. האחר נרשם כחבר התזמורת והמשיך גם לנגן
בה, ולא הוא.)
לראשונה שמענו כולנו, ישובים נמוך בכסאות הקטנים ליד השולחנות
הקטנים,  את ברכה צפירה בשירתה המיוחדת, הפראית, השונה כל כך
משירי אמא וגם מהשירים שלימדו בגן: 'גמל גמלי, חבר אתה לי
בזיפזיף'; 'יש לי גן ובאר יש לי'...עם סלסולים תימניים. לאמא
לא היו סלסולים בקול... ולסיום נתנו לנו מיץ ורדים מתוק
חמצמץ-נאמר לנו שזה נעשה מעלי השושנה!
היו כמובן השירים שאי אפשר בלעדיהם, שירי יום הולדת: 'היום יום
הולדת ל...בגן. בבית-לא זוכרת ימי הולדת בבית...יותר מאוחר,
כן: 'לכבוד החברה הנכבדת, של כל האורחים הקטנים, את שיר חגיגת
ההולדת נשיר נא בנות ובנים...שמסתיים-איך אפשר בלי המולדת
בשנים ההן: ובין ארצות העולם אחת היא רק ארץ מולדת'.
אמא היתה שרה לי שירים כל כך עצובים, שירי געגועים כשהשכיבה
אותי לישון. היא שרה:  'נומי נומי ילדתי, נומי נומי
נים'...'אבא הלך לעבודה...ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה'
'שכב בני, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה, על ידך יושבת אמך,
שומרת מכל רע, מיילל בחוץ התן ונושבת רוח שם, אך אתה, בני
הקטן, נומה שכב וישן'...הסיפור העצוב שמספר השיר, שקורה ממש
כאן ועכשיו, בחוץ המפחיד והשחור, אבא הפלח שלי, שבאמת, לא פעם
היה עובד ממש עד קרן השמש האחרונה, אמא, אני ואחי היינו הולכים
במורד השביל שיוצא מאילת, על דרך העפר, חוצים ברגל את הואדי,
יושבים ומחכים על אבן גדולה שאבא יגמור לחרוש. אבא שחורש וגם
שומר בלילה היה חלק מהחיים. הנעימה העצובה, ואמא שעל אף ההבטחה
שבשיר, נעלמה מהגנון ואח'כ מהגן, לאחר ההשכבה, והשאירה את
הפעוטה-כמוה כיתר ההורים-ושאר הפעוטות, בחדר השינה של הגן, עם
המיטות הגבוהות מצנורות מתכת ודופן שיורדת ועולה, סדינים לבנים
וילדים עזובים, מפוחדים עד כדי להשאר ערים שעות, בחושך לבד...
בגן של שחורה הצגנו את השיר-סיפור של ביאליק: התרנגולת הפיסחת.
אני הייתי אחת מהרבה שיחים-אלה שכנראה לא התאימו להיות שחקנים
ראשיים. הייתי מלובשת בבד יוטה חום, בידו ענף עץ שעליו הירוקים
עדיין עליו, ושאותו נענעתי ימינה ושמאלה עם שאר העצים, כשידי
מורמות לאט, תוך קריאה: 'ברח לך, צפור כנף', עם שאר העצים. מי
היתה התרנגולת לא אזכור, וגם לא מי היה השועל.
שירים ישראליים חדשים ליוו אותי, אותנו, תמיד. לוין קיפניס
בשירי ילדים-שחלקם הכרתי ללא הנעימה. למשל: 'כל הארץ שוממת
באין פרח מרנין. כלנית לא מאדמת, נרקיס לא ילבין. בר יורה רק
צנוע, בראשו הורדרד, מן הבוקר ינוע ולוחש במורד: הנני כי באתי
גם הפעם ראשון. קול יורה כי שמעתי-לא אוכל עוד לישון'. שיר זה
היה באחת המקראות הראשונות שלמדנו, כאשר ידענו כבר לקרוא. הספר
היה גדוש בסיפורים מנוקדים, שירים מושכי לב ועוד.
מגיל מוקדם שרנו: 'בגליל בתל חי, טרומפלדור נפל. בעד עמנו, בעד
ארצנו גבור יוסף נפל'... היינו אז ילדונים  וכבר היו ברקע
מישהו שנפל למען הארץ המובטחת שעדיין לא הוכרזה. גם החמישה,
ש'יצאו מולדת לבנות. בבית עזבו אם ואחות ותינוק ואשה' ויותר
מאוחר גם - 'בהר אפריים ביקנעם'...עוד לפני שהספקנו ליהנות
מהעולם, כבר נכנסו לחיינו הצעירים נערים שהפכו לדמויות הרואיות
במותן. לטרומפלדור היו אפילו מספר שירים-'ליל י'א באדר, מלילות
שונה, מוזר' 'יזכור עם ישראל את הנשמות של בניו
ובנותיו','בגליל יוסף חרש, ומפיו משמור לא מש...מחרשתי איתי
איתי', בד בבד עם שירים אחרים שהיו מההווי שסבב אותנו: 'גינה
לי גינה לי חביבה. כל צמח בה צומח'...ובאמת בחוץ, בכיתה א'
היתה לנו גינה עם ערוגות בה שתלנו זרעי כרובית, צנוניות, אולי
תפוחי אדמה-אף שאיני זוכרת שנהנינו מפרי הגינה הזו-אחרי הכל
מלחמת השחרור קטעה את הזרימה השלווה יחסית של חיינו ושינתה לנו
את כל התכניות. וכל הילדים  עד כיתה ה' או ו' הועברנו לטבריה.
התגוררנו תחילה בבית-הספר אליאנס עם המטפלות, היה החופש הגדול
כמדומתני וביה'ס היה ריק מילדים מלבדנו. ישנו על מזרונים שעל
הרצפה; בלילה על המזרונים הקריאה לנו צינה את 'חוט הלב',
ובצהריים ישבנו בחוץ, על צלע ההר למול הכינרת ולמדנו את השיר:
'בערבות הנגב, מתנוצץ הטל, בערבות הנגב איש מגן נפל'... בסוף
השיר בכיתי, כשהבחור הצעיר מציע לאם השכולה שתיקח אותו לבן,
תחת בנה שנהרג, ו...'לחץ ידה...אם תרצו חבריה, אין זו
אגדה'...כך נגמר השיר, שתורגם מרוסית כמדומתני על ידי קלצ'קין.
שם גם למדנו מהמורה שאיני זוכרת אם היתה זו יוכבד
החמודה-מורתנו הצעירה והשכירה שגרה באילת-השחר תקופה מסוימת,
[וליוותה אותנו בגלות?] את השיר שממש ממש התאים למקום
הולדתנו-אף שבאותו זמן היינו ב'גלות' בטבריה:-ההרים, המים-טוב,
באילת השחר לא היה ים אבל היה נחל למרגלותיה, והרועה הצעירה,
ריח הטבע, הנוף, האדמה, הנעורים: 'כל הכפר שוקט רוגע, שבו שבו
עדרים. אל הדרך לי אצאה ועיני אל ההרים'...ממש כאילו נכתב
באילת השחר ועליה. השיר היפה התחבר לי למה שהייתי: ילדת כפר
שחיה בטבע, הכוכבים מנצנצים בשמיים הגדולים, הרחבים והאפלים כל
לילה בלי חציצה של בתים גבוהי קומות. כל כך קרוב לטבע, כמו
הרועה בשיר...
היו גם טיולים להר הרקפות (והיה גם הר הכלניות...), אנחנו
מתפרשים לכל רוחב הכביש בין הגבעות הירוקות, אוחזים זה בידי זה
והמורה בתווך, והכל רוצים לאחוז בידה, ושרים: 'ימינה ימינה
שמאלה שמאל, לפנים, קדימה'...כך התקצרה הדרך להר-בעצם גבעה אחת
מרבות, לפניה גשרון קטן, שהיה עטור דשא-בין סלעים לבנים וסלעי
לבה פה ושם, ותחתיהם בצבצו רקפות ורודות ובישניות, עם עליהן
הירוקים כהים שבהם עורקים ירוקים בהירים יותר. הרבה רקפות. ימי
חורף בהירים שהן בעצם האביב האמיתי. ואנחנו, הילדים, שמחים
ליום הטיול בטבע בשיא יופיו, והדרך המתפתלת בין הגבעות
המוריקות, בצד אחד אורוות המלך שלמה-בעצם חפירות תל-חצור שאז
רק כמה עמודים בצבצו בשורה ממה שהיה חפירת נסיון ישנה, כנראה
של הבריטים. (הוסבר לנו שאלה העמודים לקשירת הסוסים...)
היו גם שירי החגים: 'סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות
הארץ באנו, הבאנו ביכורים'...אנחנו  לא באנו מקצות הארץ, אבל
ראשינו היו עטורים במקלעת ירוקה שזורה בפרחים, לבשנו בדרך כלל
לבן, הלכנו בשורה ושרנו, זאטוטים של גן, כיתה א', ב'. ובידינו
הקטנות סלים קטנים ובם כמה פרחים או ירק או פרי או ביצים...את
אלה קרבנו לבמה והנחנו שם, הביכורים שלנו. סביב קרקרו תרנגולות
בכלובים, פעה עגל מהרפת וטלה מהדיר, הונחו ירקות ופירות בטנא
ובעוד אחד, ואחר כך שרנו: 'פרי גני הנה הבאתי מלוא הטנא רב
פאר, ביכורים פה העליתי ולראשי עטרתי זר, לה לה לה'...והיינו
אחד עם השיר. אנחנו והקיבוץ היינו אחד. הציונות והיפוך
הפירמידה נפגשו במקום הזה. והכל באמת האמינו בכל ליבם בכך.
ההורים, המורים, כל החברים והילדים. בלי ערעור ובלי פקפוקים.
אנחנו היינו הדור הראשון לגאולה וגילמנו אותו בגופנו
ובנשמתנו.
היו גם שירים שתמיד ריחפו באויר, שאמא היתה שרה  מפעם לפעם.
כרגע למדתי ממאמר  ב'זמרשת' שהשיר 'הי הי נעליים, בלי סוליות,
נעליים, והאבן צורבת את הרגליים-שיר מאד מוקדם בזכרוני- שהשיר
בכלל הולחן בידי אנגל. אמא -תמיד אמא, היתה מזמזמת אותו אבל
הוא הדהד גם אצלי כיוון שהכרתי את צריבת האבן והאדמה הלוהטת
לרגליים היחפות שלנו, בקיץ. תמיד שרו 'עגבניה, עגבניה'. 'בא
האביב, שמש חביב'. 'החלוצים ביד חרוצים סולו סולו המסילה',
'הבה נצא במחול' שאז נראה לי חלק אינטגרלי מההווי והקיבוץ אך
היום אני יודעת שנעימתו לפחות נלקחה ה'חידר' ומהגולה....

על הדשא שליד בית הורי, אמא שרה, מלווה את עצמה בהרמוניקה
ידנית את 'אנו אנו הפלמח', 'ג'ינגלה ג'ינגלה ג'ה' שבא מרוסיה
הגדולה והפך במשך הזמן ל'הרוח נושבת קרירה, נוסיפה קיסם
למדורה'. מסביב ישבו גם גפירים, פלמח'ניקים שחלקם היו חברים של
אמא מעיסוקה בתקשורת אלחוטית של ההגנה- כך היתה תמיד מעודכנת
ב'מה קורה', (עמליה, שכמוה היתה 'מעודכנת', חברתה מעין חרוד
לימדה אותי לדקלם 'אבודיינה אבומיינה, אבומיינה אלירון'-מין
דקלום היתולי פלמחי, ואת: 'שם בחורשה מעין מים, נרוצה נטבולה
את הרגליים'.) נוטרים, חבר'ה צעירים בני אילת, ואני הזאטוטה
ליד אמא, בערב הגדול. שירי געגועים אל תוך הליל, שירים ברוסית,
שירים רוסיים שמילותיהם הוסבו לעברית. 'וניה הו וניה אחי היקר,
קח אותי למלחמה, אתה תהיה לקומיסר אדום, ואני לאחות
רחמניה'...מה זה קומיסר כמובן איש לא ידע. ולאן הווניה הזה
הולך שהיא כל כך רוצה שייקח אותה איתו, לא היה ברור. ברור רק
שווניה לא היה מכאן-לא היה אף ילד שקראו לו כך  בסביבה. ובעצם
גם לא מרוסיה, קטיושקה, נטשה ועוד נערות בלונדיניות ששרו עליהן
שירים שיובאו משם ו'עוברתו'. אנשי צבא וחייל היו במקום גבוה
בהעדפותיהן של הנערות הרוסיות ושל השירים הללו. גם עצי לבנה
ונחלים שמזכירים לגבורת השיר את אהובה שהלך עם שאר הקוזאקים
להלחם: 'עץ בודד ליד המעין ניצב...מרחוק תפסע שם נערה ש'חולמת
היא על בחיר ליבה'. גם שירים סוציאליים שיובאו מרוסיה: 'סבלים
בהמונים ימשכו ספינה בחבל, בחורים וגם זקנים', הידה הוכניים'.
ובדמיון הילדותי קמה לתחיה המולדת לא שלי-של אמא ואבא, עם
יערות ונהרות ושדות ירוקים כל השנה, ונערות מזמרות תוך עבודתן
בקולות צלולים  ונהדרים בשניים, שלושה קולות בלי ללמוד אלא
אינסטינקטיבית. ובקתות עץ ודובים ווסילי הטפשון שבסוף ישא את
בת המלך...והגעגועים למולדת ההיא, של אבא, של אמא, נספגו בדם
של הבת...
אמא שרה לא פעם גם שירי געגועים כמו: 'היו לילות, אני אותם
זוכרת'-והיתה אז מאד עצובה; היתה לי הרגשה שהיא באמת זוכרת
ומתגעגעת ללילות ההם, כשרק הגיעו לארץ עם כל ההתלהבות,
הריקודים עד אור הבוקר-זה לפי מה שהיא סיפרה-ולפני שהחלו
'להשחק' מקשיי החיים וקשיי העבודה והמחנק של חיים אפורים
וסגורים.
אמא היתה מאד מוזיקלית וקלטה כל בדל שיר שנישא איכשהו באויר
או התנגן והושר אז. שירים שרק אלוהים יודע מהיכן שמעה-שהרי
בקיבוץ לא שרו הרבה בחיי היומיום. וגם-היה לנו רדיו, מה שלא
היה ברוב בתי הקיבוץ, בתור קשרים של ההגנה-אמא ואבא: שיר טבע
ונוף: 'אט מצלצל פעמון ערבית, חרש עונה לו ביער הד'... ותמיד
גם את השירים מ'שם: וופולה ווריוז'ה סטאיילה', ואפילו שיר קליל
פולני-שאפילו הפולנים לא זיהו כאשר ניסיתי לשיר להם אותו: 'נה
הונולולו, נה הורוצ'ס מונולולו, אמנה דם סינגבל'-אל תשאלוני-לא
מבינה את המלים-רק את המשמעות הכללית של השיר. היא שרה אפילו
שירים תל-אביביים פנימיים שאיכשהו הגיעו אליה: 'מה שיש
בתל-אביב, אין בשום מקום; יש בה מים לשתיה וגם אויר לנשום...'
היו לנו גם שירי ביאליק המולחנים;  'ברוכה היושבה, מה תאכלי
בתי' בגן, אני הקטנה, בכיסא קטן ליד שולחן קטן, לפני ביצה
בגביע, ו:'קן לציפור בין העצים', שלמדתי כאשר כבר הסתובב בכיתה
א' הספר של ביאליק-'שירים ופזמונות לילדים'. כמובן שקן לציפור
הכרתי, קיני הציפורים  בחורשת הארנים שבאילת-שם היה צריף
המגורים שלנו, שנפלו לעתים מהעצים, ולידם אפרוח, זעיר באמת,
גוסס בדרך כלל. אולי החתולים הפילו קנים אלו בכוונה...
אהבתי את הציורים הצבעוניים בספר של ביאליק. אף שהפרח שנשאר
עצוב בעציץ על החלון וככה גם אני: 'כל חבריו שם בגן, הוא לבדו
עומד כאן'...לפחות הציור היה יפה. מהספר הזה קראו לנו לא פעם.
אם זה אצבעוני, או משה הנער תועה ביער, שירים שהעברית שלהם
נשמעת מעט מוזרה למאזינים של היום. הציורים היו כמדומתני של
נחום גוטמן, שאיכשהו קלע לנפש הילדים, בצבעוניות, בפשטות
והישירות של עיטוריו. ובכלל, היה מעט מאד צבע מסביבנו
ובציורים, לבד מהטבע שבחורפים העתיר בנדיבות פרחי בר. שרנו גם:
בה בה מי הבא-דובא רבא רברבא' 'הכלים על הקיר, כבר התחילו
לשיר'של אנדה עמיר, שירים מולחנים של לאה גולדברג ואחרים: 'זה
הדוב הצהוב'ואחרים: גשם, גשם, נאנח שדה מחום'...  בחגים שרנו
כמובן. בפורים: 'זקן ארוך לי עד ברכיים'...'פור פור פור פור
פורים אחי, יום של שמחה עד בלי די'... בטו בשבט בעת שתילת
העצים בשטח 'השקדיה פורחת' 'בואו עננים', 'ברחבי כרמי מולדת
השקד כבר פורח'-שנלמד באחת מכיתות היסוד, כבר ידענו לכתוב
והעתקנו את מילותיו מהלוח, 'גינה לי גינה לי חביבה', 'טו בשבט,
בן ובת ניטע בטו בשבט'; בחנוכה:  'נר לי נר לי דקיק' 'אנו
נושאים לפידים', 'כד קטן', 'התגלגל שמונה ימים, מדפנה
למודיעין, ומשם לגינוסר',-הסביבון כמובן. 'סביבון סוב סוב
סוב',  ולאחר מכן שיר יותר מסובך: 'אנו נושאים לפידים'-שאהוב
עלי עד היום. על הזכוכיות של החלונות הדבקנו כדים, חנוכיות,
נרות  וסביבונים צבעוניים שגזרנו בעצמנו והכיתה היתה לפתע
צבעונית וקסומה, כשהאור נכנס דרך הנייר הצבעוני-שקוף לכיתה. זה
היה חג האור והשירים, הלביבות והנרות המודלקים ומאירים באור
קסום ונדיר, הלהבות זעות עם כל משב רוח קליל שחדר מבעד לדלתות
הסגורות בחורף, ונרות וחנוכיות - אחת גדולה בקדמת הכיתה והרבה
קטנות שעשינו מחתיכות קרש מהנגריה במו ידינו, מי בהצלחה ומי
בפחות...
גם כמה שירים מהצגות הגיעו לקיבוץ: 'יהודים רחמו רחמו',
'הוצמך איש עיוור הוא', 'בארצות רבות כבר עברתי,' 'מתגעשת
ורועשת עבודה קל מהירה', מ'המכשפה' אותה ראיתי בת 4 או 6 כמו
כולם על הגורן בליל לבנה ככתוב, ישובים על חבילות קש ללא משענת
לגב-אבל מה זה לעומת ההצגה-דבר נדיר, שהגיעה למשק; כך גם המחזה
שנקרא על פי  השיר 'בערבות הנגב' והוצג באותו מקום-על הגורן.
הבן שנפל. שחייב לנפול. בהצגה וגם בשיר.
בבית הופיעו כמה ספרוני וחוברות שירים-מסביב למדורה  'זמר
הפלוגות', שאת רוב שיריה ידעתי-אף שנכתבו אפילו לפני הולדתי
ולפני המדינה. ובו שירי בריגדה: הגדודנים, זמר הפלוגות ועוד
שהכרתי, והחוברת 'מסביב למדורה' עם אוצר השירים של הפלמ''ח,
החל מ'שיר הפלמ'ח', ציפי, שושנה, בתיה, סימה פלמחית,'רותי' ,בת
שבע, שקיעה נוגה. החופש תם, דודו, שכמובן עיינתי בהם שוב ושוב
וידעתי גם לשיר את רוב השירים שנדפסו בהם. היו שירים שמעולם לא
הכרתי את נעימותיהם למשל 'השפם,  הפוליטרוק, ועוד. עם הפלמ''ח
הגיעו מלים מוזרות שעל אף שהערבים היו האויב, נקלטו לעברית
דווקא מהם: מתכייפת (נסיעה קלה בג'יפ,) דחילק, כפייה (כולם
לבשו כזו...)שבאב, קוס אמק' דווקא קללות נקלטו הרבה מהרוסית:
יובטפיומט, חוליגן, פסקודניאק...
כמה חשובות היו אז המולדת וגם השתייכותנו למעמד הפועלים: הרבה
מהטכסים המשותפים הסתיימו בעמידה ושירת 'תחזקנה', 'התקווה'
ו'קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב...ובכל זאת זחל
לרפרטואר המושר השיר ששרה מרלן דיטריך 'אותנו לא יפחידו
דיויזיות מוטסות, אנחנו את שלנו יודעים כבר לעשות, כל יהודי
ידו יושיט כל יהודי ידו יושיט, יתמוך בעליה חפשית. ארצנו
תיגאל-זו ארץ ישראל' דוקא לפי המנגינה של לילי מרלן האהוב על
הנאצים-שאומץ גם ברוב ארצות אירופה בזמן מלחמת העולם השניה.
היה אפילו שיר שחיברנו עם משה בדמור, המורה למוזיקה, בכיתה א'
או ב' כשרק הפנמנו מספר תווים. זה היה:
דו דו דו דו סול סול
סול סול סול סול דו דו
דו סול סול
דו סול סול
דו דו דו דו  סול סול דו.
וגם חיברנו ל'שיר הזה' מילים. קיבוציות, אלא מה:
החריש התחיל כבר/האיכר לו שיר שר/ בוא סוסי בוא סוסי /נא חרוש
את אדמתי...
שירים 'כפריים ו'חקלאיים' מהווי הרועים והרועות מעולם לא נעלמו
לגמרי. 'שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחד לשדה' אני חושבת ששרתי בין
ראשוני השירים שאי פעם למדתי. 'גוזו גז', 'עז וכבש כבר נגזזו'

אולי בכיתה ג' למדנו חלילית. היה כיף לנגן-כנראה שהיה לי צורך
בביטוי אישי-והייתי מנגנת המון בבית עם החלילית הזו. היא מלווה
אותי עד היום. עדיין נמצאת שם, במגירה של הכוננית...לעתים אני
מחללת משהו לנכדי, שלא יודעים לחלל(-אבל גיטריסט אחד יצא בכל
זאת ממעי החלילנית הזו, וגם נכדים נוספים מנגנים.) מי יודע, אם
בכורח הנסיבות לא הייתי מפסיקה לנגן, אולי הייתי מגיעה
לגדולות... השיר הראשון שלמדנו לחלל-כנראה כיוון שהתווים שלו
פשוטים יחסית: 'הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן'...של רחל
המשוררת. שעות תרגלתי בבית, מנסה לנגן בחלילית גם שירים
מסובכים ומשיגה מהירות מסוימת ושליטה בה. היינו קבוצת ילדים
בשיעור החלילית, ובחג ביכורים ההוא גם הופענו יחד בשיר, נעימה
או שתיים-הישג ראוי לציון, שנקטע עם מלחמת השחרור, בה גלינו
לעיר-קודם טבריה ואח'כ חיפה.
-זוכרת את  אותו ערב אחד מיוחד, בו לקחו אותנו, ילדי כיתה ג'
שהתחפשו בצורה מוצלחת, להופיע לפני החיילים במחנה פילון, הזמן
- מלחמתה שחרור - וראינו שם את אריק לביא הצעיר ואת טובה פירון
בשיר 'תכול המטפחת' -וכבר  אז 'איך הפלמחניק מחפש את המחר'.
לאחר מלחמת השחרור חזרנו הביתה. בשלב כלשהו הנערים העלו על
הדשא מול חדר האוכל, על במה גדולה, את 'מלכת השלג'. מה שנשאר
ממנה אצלי היה השיר-שאיש אינו מכירו אפילו בזמרשת: 'באילנות
גני זמירים ריננו, אבל אני נותרתי בודדה'...והשיר: 'הכל יחלוף
אך היא תחיה לנצח, אחוות האדם על עצב אדמות'.
זוכרת במיוחד מחנה ליד החולה לפני שיובשה. בלילה, אקליפטוסים,
אנחנו בראשית ההתבגרות, גיל 10 או 11-הבנות היותר בוגרות כבר
מפתחות ניצני שדיים, היה ערב קסום,  שייט בסירה בחשיכה, שקט,
קני הסוף נעים חרש ברוח, מדורה שלידה לימדו אותנו 'דוגית
נוסעת','ניע, נוע עננים' 'במזרח זורח ורד' 'היתה צעירה
בכינרת'. בבוקר למחרת היתה שחיה באגם עד החוף, והרי כבר למדנו
לשחות בבריכת האגירה העגולה של הקיבוץ. (כיום בטח לא היו
מרשים-כ'כ הרבה ילדים שוחים-כל אחד לבד, לחוף, בין קני סוף.)
לא פחדתי. היה קסם...
  ברדיו עדיין ניגנו גם את 'באב אל ואד', את 'הרעות', ויודקה,
והשירים הפלמחניקים שהיו כבר כל כך 'משלנו' נשמעו והביאו
להכרתנו את 'החופש תם' את 'שיר הצ'יזבטרון', את 'הפרוטה
והירח', ו'היום היא אבן, מחר הוא פסל', 'דחילק מוטקה, היא אמרה
לו, ככה היא אמרה'-כמדומתני מתורגם. אבל גם שירים חדשים, לעתים
ציוניים וחלוציים-זה עדיין היה באופנה. בערך באותה תקופה הגיע
זמר מנגן (אולי היה זה גבי ברלין הצעיר?) ולימד כמה שירים בחדר
האוכל: 'אביב אביב הגיע, הוריק שדה גם כר'...וגם: 'על ההרים
נטפס, נטיילה, בין ההרים נקפץ על כל סלע'.
כבר שירים ישראליים, שחוברו בארץ, שעסקו בהווי הישראלי ובנוף
שלנו. לא מרוסיה, לא וניה. פתאום הופיעה סימונה מדימונה, 'יושב
אני בדד בין חומות הכרך, על כוסית ריקה כבר ראשי צנח...בת
הדרום' ו'אבא'לה בוא ללונה פארק-וגם 'הי לימון לימונרו' ששרה
לילית נגר עם המבטא הקצת מזרחי שלה. סביב מלחמת קדש נוצר 'רון
קילוח בצינור, צינורות דרכי הנגב', 'כיתה אלמונית'', 'הכפר
ישן, הרים עוטרים מנגד...בלילה בלילה בנום כל הכפר, אנחנו
עומדים על המשמר'. בשנות החמישים ששים היו גם שירים מסרטים,
שתורגמו לעברית.
- הצבא תרם הרבה שירים: 'יודע חקלאי פיקח', וגם 'עגלה עם
סוסה', 'רוח רוח על ביתנו וכוכב אורו צופן'-כל כך קרוב
ומשלנו... 'סובי ממטרה' דיבר על ממטרה בנגב, אף שבמציאות יותר
ויותר כבר העדיפו בעיקר את תל-אביב.  טנגואים בסגנון אירופאי
פלשו אלינו מתל-אביב. ה'שחרחורת'-שהושר עוד במלחמת השחרור, 'אל
נא תאמר לי שלום, 'השיר מרעיד הלבבות 'עוד נתראה, עוד תשוב אלי
בבוא העת...' אבל גם: 'שופעות עינייך אור ירוק' מפי יפה
ירקוני, 'האניות עגנו במלטה'-היא הציפה את הארץ בטנגואים:
'ביום ראשון-לא לא, ביום שני לא לא'... שירים הרבה יותר אישיים
ופחות מחוייבים לאידיאל יישוב הארץ. היו גם: 'לחם, הו לחם'.
מישה אפלבאום עם שירים בגוון רוסי וקול נהדר. אילקה רווה עם
החליל ושירי הרועים שלו. חבורת האש התימנית חדרה לרדיו. שירים
מתכניות רדיו כמו 'האיש שבקיר', אלתרמן שמעולם לא ירד מגדולתו:
'בואי נא אחות ושבי נא כאן מנגד'-שמדבר על מלחמת העולם השניה
והראשונה עם הרעלת הגאז שהביאה למות כ'כ רבים מהחיילים הצעירים
בסבל גדול. 'ואבא אמר עוד לפני אשר מת: ספרו לו להנסי את כל
האמת'-שירים סוציאליים שלו(-את אלה למדתי כבר בקיבוץ יגור;)
שירי הלהקות הצבאיות התנגנו והושרו בגדול-פתאום עברה המדינה
מטמורפוזה-השירים כמו מבצעיהם כבר לא דיברו, ברובם, עם ר
מתגלגלת כמו ברטונוב, אלא ר ו-ח' רגילה, צברית בלי בושה ובראש
חוצות. שירי ערבה רועים ונגב הושרו עדיין, אך על ידי זמרים
עירוניים לחלוטין, באולפנים עירוניים: 'ביום אביב ירדתי דרומה,
יצאתי לעזור בערבה'...'ליל בא אל המדבר' (לפחות המשוררת היתה
בת קיבוץ...). שמות של זמרים ושירים שהושרו כבר על הווי שונה
לגמרי חדרו לשירה: הזמר פרדי דורה, ישראל יצחקי, לילית נגר,
ליה דוליצקיה שגם שיחקה וגם שרה, אפילו שירים סרקסטיים 'אז
אצלי יש מאטיס באמבטיה. שתתפוצץ, זוהי סיסמת-החוג הנוצץ.'
פתאום, ההווי של החוג ה'נוצץ', הבורגנות השבעה נחת, המתעשרת
הגיעה לרשת. אצל נעמי שמר-אין חכמות-הגיעה אל הפואזיה גם
הפרוצה החלוצה שעובדת בנגב, רק-במקצוע העתיק בעולם... וגם:
'ביום ראשון אני-פדבם בם בבם  וגם ביום שני פדבם בבבם כי
פדבבבם זה חטא גדול!' שבא יותר מאוחר.
רביעית מועדון התיאטרון הביאה לאזנינו-דרך הרדיו בעיקר את
הקומפניון דה לה שנסון המתורגם באווירה הרבה יותר ישראלית: 'יש
בחיפה חתיכה', 'בת בקיבוץ בבנות בכמות', ..'אם היא
פיפיפיפיתאום תעבור, כל רווק מעורו(רורורו) אז יקפוץ' ...'וכל
שששדכן יתגאה בה נורא'...הופיעו השלישיות והצמדים המקסימים
וכבשו את הרדיו: 'כל יום כשאת עוברת כאן בתשע'...'על הסכין,'
'הי טירלי' -נעמי שמר היתה ממש מוסד תרבותי ישראלי בפני עצמו.
גם שירי ילדים-'האוטו בא היום'...'כל היום תרנגול בן גבר'...
היו גם זמרים שבצבצו לשעה ונעלמו: יעל שרז, 'ונספר על בר במרכז
העיר', אלכסנדרה 'פגז אחרון התפוצץ ושתק', ואנחנו תוך כל
השירים, עוברים תהליכי התבגרות לא פשוטים, של קבוצניקים
וקיבוצניקיות שחייהם מסובכים גם כך. השירים שמלווים אותנו גם
מסמלים מה שקורה בסביבתנו. דרכם אנו יודעים גם מה קורה ב'עולם
הגדול'-למשל ה'באר במרכז העיר בין הכיכר לבין הקולנוע, שאם אתה
שם פוגש מכיר' - את מתוודעת לשינוי שחל בחברה העירונית לפחות,
בארים, שתיה ומפגשים על רקע זה וכל סוג הבילוי הזה. 'אם אתה
פוגש מכיר'-רוב המכירים האלה הם חבר'ה שברור שהיו בצבא ובין
ה'חברה'-אקס-פלמחניקים ואח'כ בוגרי הדור שכבר היתה להקת הנח'ל
.'שנים עשר טון' -טוב, היה להם עבר קיבוצי אבל הם לא נשארו שם.
בצל ירוק, החמציצים-אתה קורא על הבוגרים הללו שמקימים להקה
מצליחה, כבר לא בכפר ואתה יודע-מרכז הכובד עובר העירה. השירים
מדברים יותר ויותר  על העיר וצעיריה, ההווי שלה.. ה'חייל
בכומתה אדומה' כבר בא העירה-אף שנעמי שמר הצילה את המצב עם
השירים הכפריים שלה, שהשאירו עוד להרבה זמן את הכפר הישראלי על
הבמה: כשאמא באה הנה, יפה וצעירה', המחזמר 'חמש חמש', ואת
הצבא: 'שים שלום על אוהלינו במדבר', מה אמרו חול ומים ואבק
...'בך אדבק, עד יומי האחרון ועד בכלל', 'פרסתו הימנית של סוס
קרבות דוהר', החייל שיבוא מהמדבר בלילה, 'מראשי המכתשים, ומעבר
לחומת החולות, ב'רכב אש עם פרשים'  'ופניו עמוד ענן ועשן
בעקבותיו יהלוך'  היום זה כבר לא היה הולך. אז-עדיין הצבא
והמשרתים בו נערצים וגיבורים ואהובים וצודקים. לפעמים גם
נלעגים: 'הגנרל המכסיקני קסטנייטס'-אפילו היום לא יודעת בדיוק
למי השיר הזה רמז, אבל בטוחה שהוא התייחס לגנרל מסויים. היו גם
שירי ים: פתאום ישראל שלטה גם בימים: 'בפונדק קטן, בנמל קטן, '
יש בחיפה חתיכה'
שירים כמו 'צביקה א' צביקה ב' צביקה ג' נכתבו מבחינתי כבר
'סתם' כפזמון, האחזות בהווי בו שירים נכתבו על אנשים
אמיתיים-יודקה, דודו, ואפילו בנות אמיתיות (כנראה) סימה פלמחית
שזופת הפנים, שושנה, רותי, בתיה, ציפי, בת שבע. הקטע ההירואי
של חבר'ה שמסרו נפשם על המזבח של המדינה תמיד מילאו את הלב עד
גדותיו, ודמעות-את העיניים. כך גם נכתב ה'בלדה לחובש' שאיכשהו
עשה לי כמעט בחילה, כיוון ש'תפס טרמפ' והתפרסם על רקע אירועים
אמיתיים שהתרחשו חודש חדשיים אחריו, ונכתב עדיין לפני המלחמה.
שמאלץ. השיר שכמעט 'גרם' למלחמת ששת הימים-'ירושלים של זהב'.
אחרי ששת הימים נכתבו: ''היעדים מטוהרים והרוסים''-'גבעת
התחמושת', ...היה לי נער', 'הכותל, עופרת ודם', 'ירושלים שלי',
שירים נכתבו במהלך, לפני או תיכף אחרי ששת הימים: 'שלחי לי
תחתונים וגופיות', 'את שארם א-שיך', 'שמרי שמרי על המורל ושמרי
לי אמונים', 'מלכות החרמון' 'ירושלים שלי', ועוד, ואנחנו
מלווים בלב רועד את השירים שנכתבו ממש בתוך הקרבות והזוועה.  
חלקם כבר שכוחים
היו גם שירים שנכתבו בהקשר לאירועים פוליטיים או כתוצאה או
הקדמה למהלך פוליטי. 'עמדו מאה איש בכיכר אדומה, ממרחביה, אילת
וכנרת'...שקדם לפתיחת שערי ברית המועצות. גם שירי מחאה עקיפה
'וביום הראשון הבדיל אלוהים...ובסוף: 'ולא ברא את האדם...וירא
אלוהים כי טוב!'
שירים שמילותיהם נלקחו מהתנ'ך היו כל הזמן. עוד באילת השחר
בימי ששי היו שרים: 'וביום וביום וביום...השבת, שני כבשים בני
שנה תמימים...'ואפילו שיר שאמא הביאה מבית אביה: ועל ידי עבדיך
הנביאים כתוב לאמור: הלוך וקראת באזני ירושלים, לאמור...' שירי
ההגדה: זכור את היום הזה', כתנות פסים לבש הגן מתוך פיוט עתיק,
יהודי: 'שפוך חמתך על הגויים...' 'וכאשר יענו אותו, כן ירבה
וכן יפרוץ', 'מעשה ברבי אליעזר' ורבים אחרים שהושרו ורבים
הולחנו עבור הגדת הפסח הקיבוצית. כל בן ובת יגור יכולים לשיר
לבד את כל שיריההגדה של יהודה שרת-חלקם גם שני או שלושה קולות.
מי שחווה את הסדר ביגור לעולם לא רצה ולא יכול לשכוח אותו.
בשנות החמישים חוברו נעימות רבות למלים מהתנ'ך . ידועה מאד וגם
נרקדת היתה 'יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה', 'דודי לי ואני
לו'.'עץ הרימון' הוא ציטוט חלקי מהתנ'ך והיה ריקוד אהוב מאד.
'הבונים בחומה והנושאים בסבל','היכה שאול באלפיו ודוד
ברבבותיו' 'למה זה תישא עיניך למרחב', מטו בשבט: 'גאולה תתנו
לארץ'  'הנה הסתיו עבר' חג האסיף: הללויה...הללו אל
בקדשו...קומו ונעלה ציונה לה' אלוהינו' 'וישב ישראל לבטח' ועוד
רבים רבים. כמעט לכל שורה שניה שכתובה בתנ''ך יש נעימה אחת
לפחות...
למשל השיר: הביאני אל בית היין, ודגלו עלי אהבה...משיר
השירים.
'כשושנה בין החוחים', 'קול דודי הנה זה בא'-היה גם ריקוד.
'קומי לך רעייתי', 'צאי לך צאי לך היפה בנשים', 'שועלים קטנים,
מחבלים כרמים', 'מי זאת עולה מקוטרת מור ולבונה, ועוד ועוד
ועוד...
...נראה לי שלא אצליח לכסות את ההקשרים והשירים הישראליים
-כמעט בלי סוף שירים-שנאספו בלב ובנשמה, כך שכאן אפסיק...